באופן מפתיע, התלמוד ערוך בצורה מסודרת!
בעיני מי שמנסה להתחיל ללמוד תלמוד, נראה כאילו התלמוד הוא יצירה לא מסודרת, שלא לומר מבולגנת. שאלות ותשובות, דיונים עיקריים ודיונים משניים שזורים זה בזה, ופעמים נראה שהדיון נותר פתוח ללא כל מסקנה. ראייה כזו מותירה את הלומד בתחושה של חוסר נוחות. מי מכם שניסה אי פעם להתחיל ללמוד גמרא חש בוודאי כאילו הוא מגשש בערפל, ואינו מצליח לעמוד על מוקד הדיון.
באופן די מפתיע, ראיית התלמוד באופן זה אינה ראייה נכונה. עריכת התלמוד מסודרת ושיטתית, ולמעשה ניתן לראותו כספר חוק והלכה.
ראו דוגמה של הפרק השלישי של מסכת בבא קמא, בקישור הבא:
https://drive.google.com/file/d/1ORLx76J-W5iG8sK68FjZLd9gmbd5gwR2/view?usp=drive_link
דוגמה לעריכה התלמודית של תחילת מסכת בבא מציעא, ראו בקישור הבא:
https://drive.google.com/file/d/1I6x6fcOyvvZO_Y8NU1A7oUXhKLFYvw15/view?usp=drive_link
כדי לעמוד על הסדר והשיטה יש להכיר את הצופן שלפיו נערך התלמוד. אבל, היכן הוא הצופן הזה?
מבוא התלמוד - צופן העריכה של התלמוד
מסתבר שהצופן הזה נמצא ממש בידנו, אלא שמשום מה הוא אינו זוכה שישימו לב אליו. יש בידנו פרק מתוך מבוא התלמוד המיוחס לרבי שמואל הנגיד, אשר פורש בפנינו תמונה שלמה של מפעל העריכה התלמודי. הפרק נדפס בש"ס דפוס ווילנא, בסוף מסכת ברכות.
21 אבני בניין קבועות
על פי רבי שמואל הנגיד לתלמוד ישנן 21 אבני בניין קבועות. ברגע שהכרת אותן אתה דובר את שפת התלמוד ומסוגל להשתתף בדיונים ההלכתיים שבו.
המבוא של רבי שמואל הנגיד
כך הוא לשון המבוא שבידנו:
"אמר המחבר: התלמוד נחלק לשני חלקים:
א. משנה
ב. ופירוש המשנה.
המשנה
המשנה היא הנקראת תורה שבעל-פה, והיא יסוד התורה שהעתיקו ממשה רבנו עליו השלום, עד ימי רבנו הקדוש עליו השלום, והוא רבי יהודה הנשיא, כי כתבה למען תעמוד ימים רבים, פן תשכח מלב הקוראים ותאבד.
במשנה[2] שני חלקים:
1) הלכה מקוימת;
2) הלכה דחויה.
המקוימת היא שלמדו מפי משה רבנו עליו השלום, ומשה מפי הגבורה, בין שתהא דברי יחיד בין שתהא דברי רבים, כמו שאפרש במקומו. וכמו כן המחלוקת הדחויה היא שלא נעתקה מאמר מקוים בין שתהא דברי יחיד, או דברי רבים.
ואם יטעון הטוען: למה כתב רבנו הקדוש עליו השלום דברים שאינם הלכה, והלא מוטב לכתוב דבר הלכה? תוכל להשיבו, כי החכמים הקדמונים כל אחד ואחד העתיק לנפשו מה שלמד, בין דבר שהוא הלכה בין שאינו הלכה. וכשבא רבנו הקדוש להעתיק הוצרך לכתוב אותן הדברים שאינם הלכה כדי שלא יהא רשות למי שלמד מהם לומר כך וכך למדתי מפי פלוני ופלוני, ואם יאמר ישיבוהו שאינה הלכה מקוימת. וכן אמרו חז"ל במסכת עדויות[3]: 'למה הוזכרו דברי יחיד בין דברי רבים לבטלה? שאם יבא אדם ויאמר כך וכך שמעתי, יאמרו לו מאיש פלוני שמעת', כלומר, ואינה הלכה.
התלמוד ו-21 אבני הבניין שבו
והחלק השני משני החלקים הראשונים[4] – פירוש המשנה – יתחלק לעשרים ואחד חלקים[5] ואלו הן: תוספתא וברייתא, פירוש, שאלה ותשובה, וקושיא ופירוק, ותיובתא, וסיוע, ורמיה והתקפתא והצרכה ומעשה ושמעתא וסוגיא והלכה ותיקו והגדה והוראה ושיטה ושנוי".
בהמשך דבריו מפרש רבי שמואל הנגיד את משמעות חלקי התלמוד הללו, ואת סימניהם - אותם סימנים שבהם מציין עורך התלמוד כי לפנינו חלק כזה או אחר. ולבסוף הוא כותב: "ויש לך לדעת שהתלמוד נחתם בימי רבינא ורב אשי והם למדונו הסודות הללו וכיוצא בהם".
הסבר מפורט יותר על 21 אבני הבניין של התלמוד
פירושו של רבי שמואל הנגיד נאמר בקיצור. אנו נרחיב ונפרש את דבריו.
1. התוספתא
רבי שמואל הנגיד: "התוספתא היא שיור המשנה, וסימנה "תנא". וכשתבוא בעקבי המשנה היא הלכה מקוימת".
שיור המשנה
הביטוי "שיור המשנה" אינו מובן דיו. בסדר תנאים ואמוראים[6] הרחיב יותר וכתב:
"וכל מקום שיש 'תנא', תוספתא היא שנוספה על המשנה. ומה שחסר מן המשנה הוסיפו אותו חכמים בגמרא מן הברייתא. תוספתא זו שהיא תוספת על המשנה לפיכך אינה כתובה בלשון 'תנו רבנן', אלא בלשון 'תנא'".
הלשון "שיורי המשנה" בדברי רבי שמואל הנגיד משמעו: מה שחסרה המשנה[7]. בתוספתא, האמוראים, חכמי התלמוד, מוסיפים פסקה למשנה. המקור לתוספת זו שמוסיפים האמוראים למשנה הוא ברייתא. לשון הברייתא בדרך כלל ארוכה יותר מלשון המשנה וניתן למצוא בה פרטים החסרים מן המשנה. ברייתא זו, המהווה מקור לתוספתא, אפשר שתהיה מתוך קובץ התוספתא שבידנו, ואפשר שתהיה מתוך קבצי תוספתא אחרים, שאינם בידנו בשלמותם. על כל פנים אין מדובר בדרך כלל בברייתא שלמה, אלא בקטע מתוך ברייתא, אותו קטע החסר במשנה[8]. כך לדוגמא המשנה במסכת בבא מציעא[9] שונה: "מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו". התלמוד מביא בעקבי המשנה תוספתא: "תנא, מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן".
בקובץ התוספתא[10] על מסכת בבא מציעא[11] ישנה ברייתא בלשון זה: "מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שיכול לומר של אמוריין הן". ברור שברייתא זו היא המקור לתוספתא שהובאה בתלמוד, אלא שלתלמוד היה די באותו קטע החסר מן המשנה.
"וסימנה תנא" - הצופן
עורכי התלמוד סימנו לנו את חלקי הדיון התלמודי במילות פתיחה. מילות פתיחה אלו מסייעות לנו לעמוד על הקשרם של קטעים שונים בשיח התלמודי. ציונים אלו נוספו בימי רבינא ורב אשי, כפי שכתבו רש"י ורבי שמואל הנגיד. אין הם חלק מן המקורות התנאיים, אלא מילות עריכה. במסגרת מילות פתיחה אלו מצוינת התוספתא, שתכונותיה תוארו לעיל, במילת הפתיחה "תנא".
2. הברייתא
רבי שמואל הנגיד: "והברייתא, כל הספרים שהעתיקו הקדמונים אחר המשנה כמו משנת רבי חייא ומשנת רבי אושעיא ומשנת רבי אליעזר בן יעקב ומכילתא דרבי ישמעאל ואותיות רבי עקיבא[12]. ותורת כהנים הוא ספרא, והוא ספר ויקרא לבד. וספרי – במדבר סיני ואלה הדברים וכיוצא בהם.
וסימן הברייתא: 'תנו רבנן' ו'תני חדא' ו'תניא אידך'.
ומה שלא נחלקו עליו מכל הדברים האלה היא הלכה מקוימת. ומה שנחלקו עליו הלך בו אחר פסק ההלכה".
הספרים שהעתיקו הקדמונים
הצד השווה לברייתות הוא שמקורן בתקופת התנאים. שני סוגים של ברייתות ישנם:
א. קבצי ברייתות במבנה של ששה סדרים, בדומה למשנת רבי יהודה הנשיא, אם כי בנוסח אחר, כדוגמת קובץ התוספתא שבידנו.
ב. מדרשי הלכה – דברי תנאים הבנויים על לימוד ישיר מפסוקי התורה שבכתב באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהן, כדוגמת המכילתא ותורת כהנים.
מדרשי ההלכה של התנאים
בין שאר המקורות התנאיים המכונים ברייתות, מונה רבי שמואל הנגיד את "מכילתא דרבי ישמעאל ואותיות רבי עקיבא. ותורת כהנים הוא ספרא, והוא ספר ויקרא לבד. וספרי – במדבר סיני ואלה הדברים וכיוצא בהם". אלו הם מדרשי ההלכה של התנאים, הדורשים את המקראות במידות שהתורה נדרשת בהן, וכך לומדים את ההלכה ישירות מן המקרא.
המדרשים העיקריים הידועים לנו הם:
א. מכילתא דרבי ישמעאל לספר שמות;
ב. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי לספר שמות;
ג. תורת כהנים, או בשמו האחר "ספרא", לספר ויקרא.
ד. ספרי לספר במדבר;
ה. ספרי לספר דברים.
תפקידם העיקרי של המדרשים הללו בתור פירוש למשנה הוא לעמוד על המקור שממנו נלמד הדין האמור במשנה.
מדוע דווקא מקורות אלו משמשים לפירוש המשנה?
רב שרירא גאון באיגרתו מסביר מדוע דווקא מקורות אלו – התוספתות ומדרשי ההלכה שבידנו, משמשים פירוש למשנה. כך הוא כותב[13]:
"וסתם משנה ודאי רבי מאיר היא. ולא רבי מאיר אמרה מלבו, אלא אותה דרך שלמד רבי מרבי מאיר – שהיה שונה רבי מאיר לתלמידיו – אותה אחז רבי וקבעה שיהיו שונים בה כולם. ורבי מאיר אחז אותה הדרך מרבי עקיבה, רבי עקיבה מרבותינו הראשונים, שאמרנו: 'אמר רבי יוחנן סתם משנה רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולם אליבא דרבי עקיבה'[14].
ואלו הברייתות של התוספתא וספרא וספרי הן הברייתות ששנו חכמנו ולקטו אותן. מה טעם, שלתלמידי רבי עקיבה הן, שהרי אמרנו 'וכולן אליבא דרבי עקיבה'".
הברייתות מופיעות בתלמוד כפירוש המשנה. המשנה עצמה היא משנת רבי עקיבא, ובאופן טבעי הברייתות המובאות בתלמוד אף הן מנקודת הראות של תלמידי רבי עקיבא. אין פירוש הדבר שלא תובאנה ברייתות מבית מדרשו של רבי ישמעאל, בן מחלוקתו של רבי עקיבא. ישנן ברייתות רבות בתלמוד הפותחות "תנא דבי רבי ישמעאל", אלא שאף ברייתות אלו מובאות מזווית הראייה של תלמידי רבי עקיבא.
התוספתא של רבי חייא ורבי אושעיא
מלבד קבצי התנאים, המקבילים למשנת רבי מאיר, ישנו סוג נוסף של קבצי ברייתות, שנתחברו על ידי ראשוני האמוראים. הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשנה, כותב שרבי יהודה הנשיא ערך את המשנה בקיצור נמרץ, "והייתה ברורה אצלו מרוב חדות שכלו ורוחב בינתו, אבל מי שלמטה ממנו הנה היא קשה עליו... לפיכך ראה אחד מתלמידיו והוא רבי חייא לחבר ספר ללכת בו בעקבות רבו, לבאר בו מה שאינו ברור בדברי הרב, והיא התוספתא, ונתכוון בה לבאר המשנה ולהוסיף עניינים שאמנם אפשר ללמדם מן המשנה אבל אחרי יגיעה, וחדשם כדי ללמדנו איך ללמוד ולחדש מן המשנה".
רבי חייא ורבי אושעיא ואמוראים נוספים[15] לקטו את אותן ברייתות המבארות את המשנה והפכו אותן לקובץ בפני עצמו, קובץ המבאר את משנת רבי יהודה הנשיא. קובץ זה התחבר, בנוסף לקבצי התנאים תלמידי רבי עקיבא. בשונה מקבצי התנאים הוא לא רק הקביל באופן כללי למשנת רבי יהודה הנשיא, אלא ככל הנראה פירש את המשניות אחת אחת.
שרידים לקובץ של רבי חייא ורבי אושעיא (אפשר לדלג)
שרידים לקובץ זה נוכל למצוא בתלמוד, במסכת בבא קמא. במשנה בפרק ראשון של מסכת זו[16] שנינו:
"כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו".
בתלמוד הובאה ברייתא המפרשת כלל זה באמצעות דוגמה:
"תנו רבנן: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד? שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו - חייב לשלם, מה שאין כן באש".
בפסקה נוספת במשנה שנינו:
"הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו".
ומפרשת הברייתא בגמרא:
"תנו רבנן: הכשרתי מקצת נזקו - חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, כיצד? החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה - האחרון חייב".
הרי לנו ברייתות המפרשות את המשנה כסדרה. מסתבר כי ברייתות אלו אכן לקוחות מן הקבצים שנתחברו במיוחד למטרה זו של פירוש המשנה – הקבצים של רבי חייא ורבי אושעיא.
סימני המקורות התנאיים בהתאם להופעתם בתלמוד - הצופן
כאמור, עורכי התלמוד מציינים במילות פתיחה את אפיו של המקור התנאי שבו נעשה שימוש בפירוש המשנה.
המקור יכול להיות משנה, או ברייתא. להלן מילות הפתיחה השונות ומשמעותן.
א. כאשר המקור התנאי הוא משנה תהיה מילת הפתיחה "תנן". משמעותה של מילת פתיחה זו היא: שנינו במשנתנו (שלנו). "משנתנו" (שלנו) = משנת רבי יהודה הנשיא
ב. מסיבות שונות עשויה משנה לבוא בתלמוד שלא במקומה על פי סדר המשניות. הדיון שיתפתח סביבה יהיה דומה לדיון המתפתח סביב משנה המובאת במקומה. במקרה זה תהיינה מילות הפתיחה למובאת המשנה: "תנן התם" – שנינו שם.
ג. כאשר המקור התנאי הוא ברייתא המוסכמת ונגרסת על ידי החכמים כולם תהיה מילת הפתיחה "תנו רבנן" – שנו רבותינו[17].
ד. כאשר המקור התנאי הוא ברייתא של יחידים, בין אם זו ברייתא שמקורה בבית מדרש אחד ובין אם זו ברייתא ששונה אותה תנא יחיד, משתמש התלמוד במילת הפתיחה "תניא"[18].
ה. מילות הפתיחה "תני חדא" ו"תניא אידך" מופיעות כאשר התלמוד מביא סדרה של ברייתות שיש יחס ביניהם. תני חדא משמעותה כמו "תניא", אלא שכאמור תבוא בעקבותיה ברייתא נוספת העוסקת באותו נושא. אפשר שתבוא ברייתא בשימוש מילת הפתיחה "תנו רבנן" ולאחריה תבוא מילת הפתיחה "תניא אידך". משמעה של "תניא אידך" במקרה זה הוא שמעמד הברייתא השנייה שווה לזה של הברייתא הראשונה, וכאילו נכתב "תנו רבנן אידך".
ו. לעיתים תבוא ברייתא השנויה על ידי אמורא, לדוגמא "תני רב יוסף". משמעותה של פתיחה זו היא שביד האמורא רב יוסף ישנה ברייתא שקיבל במסורת מרבותיו, אף ששאר האמוראים לא קבלו ברייתא זו במסורת. ברייתא כזו, הנשנית על ידי אמורא יחיד לא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא, ולא עברה עריכה והגהה. על ברייתות מסוג זה נאמר בתלמוד[19]: "כל מתניתא דלא תניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא - משבשתא היא, ולא תותבו מינה בי מדרשא" – כל ברייתא שלא נשנית בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא משובשת היא; לא תקשו ממנה בבית המדרש.
אף שאין מסתמכים על ברייתות מסוג זה כדי להקשות על השמועות, אין התלמוד מבטל אותם כלאחר יד. כך לדוגמא בפרק שני של מסכת שבת[20] מובאת ברייתא של אמורא יחיד:
"תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר 'להעלות נר תמיד'".
התלמוד מתייחס לברייתא זו של רמי בר חמא כאל הלכה שאינה מקוימת, כאילו אמרה רמי בר חמא מפי עצמו. הוא מקשה עליה ממשנה ומברייתא ומשלא נמצאת לה פרכה התלמוד מקיים אותה.
3. פירוש
רבי שמואל הנגיד: "ופירוש הוא הבא בעקבי המשנה להבין ענייני המשנה. כשיבוא עליו מאי כך יבוא הפירוש עליו".
"להבין ענייני המשנה"
מספר שאלות יסוד מופיעות בחלק גדול מן הסוגיות הבאות בעקבי המשנה. שאלות היסוד הן אלו:
א. טעמה (=יסודה) של ההלכה האמורה במשנה – "מאי טעמא"?
ב. מיהו מחבר המשנה – "מתניתין מני"?
ג. ברור המשמעות של מילים, מושגים, ביטויים, או לעיתים אפילו של המשנה כולה – "מאי כך וכך"?, או "מאי קאמר"?
ד. מהי המציאות העומדת ברקע ההלכה האמורה במשנה[21] - "במאי עסקינן"?.
כשיבוא עליו "מאי כך" יבוא הפירוש עליו - הצופן
מהי כוונת רבי שמואל במשפט זה?
השאלות שתכליתן להבין ענייני המשנה אינן דווקא "מאי כך". השאלות הללו מגוונות: "וכמה", "מאי טעמא", "במאי עסקינן", "מנא הני מילי", ועוד. רבי שמואל הנגיד מלמד אותנו כי יש להבחין בין שני סוגי שאלות. סוג אחד של שאלות הוא שאלות אשר תכליתן להסביר מילים, או ביטויים הנמצאים במשנה. שאלות אלו בדרך כלל פותחות בנוסח: "מאי כך". סוג אחר של שאלות הוא אותן שאלות שתכליתן לברר נקודות שהן מעבר לאמור במשנה, כגון יסודה של ההלכה האמורה במשנה, או מקורה. השאלות "מאי טעמא" ו"מנא הני מילי" חורגות מתבנית הפירוש והן שייכות לתבנית "הסוגיה", שתובא להלן. לעומת זאת השאלה "מאי כך" היא פירוש.
יש לשים לב שרבי שמואל אינו כותב ש"מאי כך" הוא סימנה של תבנית הפירוש, שכן ישנן שאלות נוספות שתכליתן לברר מונחים במשנה, ואף הן מוגדרות כפירוש.
4. השאלה - והצופן
רבי שמואל הנגיד: "ושאלה היא בעיא. ממנה שהיא שאלת קהל לקהל וסימנה 'איבעיא להו', וממנה שאלת קהל מן יחיד והיא 'בעו מיניה', וממנה מיחיד ליחיד והיא 'בעא מיניה'. והלכה בשאלה לפי התשובות".
רבי שמואל הנגיד אינו מרחיב באשר לאופיה של הבעיא. מרחיב בנקודה זו רבי יצחק קנפנטון בספרו דרכי התלמוד[22]. הוא מסביר שהבעיא אינה שאלה פתוחה, אלא שאלה הבנויה על ספק בין שתי אפשרויות, ותכליתה להכריע ביניהן. הבסיס להעלאת שתי האפשרויות הוא בדרך כלל הדין שעליו מושתתת הבעיא. כך לדוגמא במשנה במסכת בבא מציעא[23] שנינו: "מצא פרות מפוזרין הרי אלו שלו".
בתלמוד הובאה מימרא של רבי יצחק המפרשת מהו פיזור:
"מצא פירות מפוזרין. וכמה? אמר רבי יצחק: קב בארבע אמות".
הסוגיה מבררת את המציאות שבה עוסק רבי יצחק:
"היכי דמי? אי דרך נפילה - אפילו טובא נמי, ואי דרך הינוח - אפילו בציר מהכי נמי לא!
אמר רב עוקבא בר חמא: במכנשתא דבי דרי עסקינן: קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו - לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו, אפקורי מפקר להו. בציר מהכי - טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו".
כאן מעלה רבי ירמיה בעיא, שבאה לברר איזה עיקרון הוא הדומיננטי בדבריו של רבי יצחק, האם הטרחה, או החשיבות:
"בעי רבי ירמיה: חצי קב בשתי אמות מהו"?
חלקי הסותר (כך נקראים צדדי הספק בבעיא):
"קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דנפיש טרחייהו, חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו - לא מפקר להו. או דלמא: משום דלא חשיבי, וחצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי - מפקר להו".
חלק גדול מן הבעיות המובאות בתלמוד תכליתן לברר את העיקרון העומד מאחרי הדין ולחדדו, כדוגמת שאלתו זו של רבי ירמיה.
שימו לב: כאשר מדובר בשאלה שאינה באה להכריע בין שני צדדי ספק, תבוא השאלה בצורה סתמית, ללא סימן הבעיא[24].
5. התשובה
רבי שמואל הנגיד: "תשובה היא באה על השאלות האלה ותתקיים לפי פסק ההלכה".
התשובה היא תבנית בלי צופן. היא פשוט באה בעקבות השאלה.
פעמים ניתנת על השאלה תשובה הישירה. זו פושטת את השאלה לאחד מצדדי הספק כאשר הצד השני נדחה. התשובה הישירה אינה זקוקה לנימוק, ואם הנשאל יודע את התשובה הוא רשאי להשיב מבלי לנמק.
כאשר הנשאל אינו יודע את התשובה בוודאות הוא, או התלמוד, מנסים לפשוט אותה. במקרים אלו התשובה תתבסס על מקורות תנאיים, או על דברי אמוראים קדומים.
6. הקושיה
רבי שמואל הנגיד: "הקושיה היא המחלוקת הבא על השמועות. ולא יחלוק החולק בהלכה מקוימת. ואם היה החולקים לרבים הסימן 'מיתיבי'. ואם ליחיד – 'איתיביה'".
בדברי רבי שמואל הנגיד כאן ישנו חידוש. מאחורי הקושיה לעולם עומד אמורא, או אמוראים, החלוקים על בעל השמועה. כך לדוגמא כאשר מופיע הביטוי: "איתיביה רבא לרב נחמן", משמעותו היא שרבא חולק על רב נחמן. כך מפורש במסכת בבא בתרא[25].
הצופן
אם החולקים הם רבים, אזי יבוא הסימן: מיתיבי, והחולקים לא יזוהו בשמם. אם החולק הוא יחיד, בדרך כלל הוא יזוהה בשמו איתיביה רבא לרב נחמן; מתיב רבא וכדומה.
כאשר ההלכה מקוימת, כלומר התקבלה הלכה למעשה בבית הדין הגדול, אזי לא ניתן לחלוק עליה, וממילא גם לא תופיע קושיה אלא רמיה, כפי שיובא להלן.
7. הפרוק
רבי שמואל הנגיד: "והפרוק הוא פירוש הקושיא. וכשלא נחלקו היא הלכה מקוימת".
גם הפרוק הוא בלי צופן. הוא פשוט בא בעקבות הקושיא.
הפרוק לקושיה עשוי לבוא מכיוונים שונים. השניים העיקריים:
א. ביטול הבנת המקשה את המקור שממנו הקשה.
ב. הבחנה בין המציאות שבשמועה לבין המציאות במקור שממנו הקושיה.
מקשים החולקים: "מיתיבי המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו, לא יהא מפסיק, אלא מקצר ועולה".
מפרק רב יוסף: "לא קשיא, הא (הברייתא של אנס) דאפשר לקצר". כלומר הברייתא עוסקת במציאות שונה מזו שבהלכה שנאמרה על ידי.
8. תיובתא
רבי שמואל הנגיד: "ותיובתא היא מבטלת ההלכה בראיה ברורה. והלכה כפי חוזק התיובתא".
הצופן
סימן התיובתא הוא פשוט "תיובתא".
כאמור, הקושיה מעמתת את בעל השמועה עם החכם החולק עליו. התיובתא היא עימות בין ההלכות עצמן – ההלכה שהובאה בתיובתא, לעומת ההלכה שנאמרה בשמועה. בשונה מן הקושיה, מאחורי התיובתא לא בהכרח עומד מי שחולק על השמועה, אלא שהמקור הקשֶה מבטל מעצמו את ההלכה שנאמרה.
פעמים שהחולק הוא זה שמקשה, אלא שקושייתו חזקה כל כך שהגמרא מוסיפה לה את המונח "תיובתא". דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בפרק ראשון של מסכת בבא מציעא[28]: "אמר רמי בר חמא: הא גברא והא תיובתא"!
רב ששת חולק שם על שמועתו של רב. על כך אומר רמי בר חמא: הא גברא – רב ששת החולק על רב, והא תיובתא – המקור קשה לרב מצד עצמו, גם אלמלא היה רב ששת חולק.
9. הסיוע והצופן
רבי שמואל הנגיד: "והסיוע הוא הבא לחזק ההלכה ולקיימה להיותה הלכה מקוימת מוחזקת. וסימנה 'לימא[29] מסייע ליה'".
הסיוע הוא היפוכה של התיובתא. אם התיובתא באה כדי לבטל הלכה שנאמרה על ידי אמורא, הסיוע בא לקיים את ההלכה. כך לדוגמא מסייעת הגמרא במסכת קידושין[30] להלכה של רב. מן הפסקה במשנה: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה", מדייקת הגמרא:
"כשהיא נערה אין, כשהיא קטנה לא. מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה".
בעקבות סיוע זה הופכת ההלכה של רב מהלכה תלויה להלכה מקוימת.
10. הרמיה והצופן
רבי שמואל הנגיד: "ורמיה היא הבאה לקיים שני עניינים. והסימן 'ורמינהי'".
אפיונה של הרמיה הוא בכך שהיא מעמתת שתי הלכות מקוימות, כלומר שתי הלכות שלא ניתן לחלוק עליהן. בדרך כלל הסיבה לכך שלא ניתן לחלוק עליהן היא שהן מקור תנאי.
מגמתה של הרמייה היא לקיים שני עניינים. לאור הסתירה המדומה, ולאור העובדה שלא ניתן לבטל אף אחד מן הדינים מפני חבירו, ברור שמדובר בשתי הלכות בעלות הקף מוגבל. יש אפוא להגדיר, מהו היקפה של כל אחת מן ההלכות. כך לדוגמא שנינו במסכת ברכות[31]:
"תפלת השחר עד חצות".
בגמרא הובאה רמייה:
ורמינהו: מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום!
על כך משיבה הגמרא ששתי ההלכות נאמרו ברובד שונה:
"כי תניא ההיא - לותיקין, דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה".
ההלכה "עד חצות" נאמרה בדיעבד, או לאדם שאינו זריז במצוות. ההלכה שקריאת שמע צריכה להיקרא עם הנץ החמה ותפילה מיד לאחריה, נאמרה לכתחילה, או לוותיקין.
11. ההצרכה והצופן
בדברי המשנה
אחת מהנחות היסוד בדברי חכמים היא הנחת חוסר הכפילות – הם לא כפלו את דבריהם שלא לצורך. הנחה זו נכונה ביחס לנוסח המשנה והיא נכונה גם בנוגע לדברי האמוראים.
בדברי אמוראים
הצרכות ישנן גם בנוגע לדברי אמוראים. שלוש הנחות ישנן באשר לדברי האמוראים:
א. אמורא לא יחלוק על תנא.
ב. מקוריות – אמורא לא יחזור על דברי אחרים – אמוראים או תנאים – כאילו הוא אמרם.
ג. אין אמורא חוזר על אותה שמועה, או על שמועה מקבילה שהחידוש שבה הוא אותו חידוש עצמו שכבר נאמר על ידו בשמועה אחרת.
כאשר נראה שאחת מן ההנחות אינה מתקיימת הדבר יעורר שאלה שהתשובה עליה תהיה הצרכה.
12. התקפתא והצופן
רבי שמואל הנגיד: "וההתקפתא הוא מעניין הקושיא, והיא לאמוראים, והם האחרונים. וסימנה 'מתקיף לה רבי פלוני'. והלכה בזה כמו המיתיבי ואיתיביה".
מתקיף לה
ההתקפתא היא קושיה, אלא שקושיית האמוראים, כלומר, קושיה שאינה מתבססת על מקור תנאי, מכונה התקפתא.
השוואת ההתקפתא לקושיה טעונה בירור, שכן מצאנו במקומות רבים התקפתות על מקורות תנאיים, שהם הלכות מקוימות, ולא ניתן לחלוק עליהן[33].
נראה, שאין כוונתו של רבי שמואל הנגיד בביטוי אתקפתא לכל אותם מקומות שבהם מובא הביטוי "מתקיף לה". הביטוי הזה פעמים שהוא אכן התקפתא, אולם פעמים שאינו בא אלא להביע ההערכה לעוצמת השאלה[34], וזו רק שאלה חזקה במגמת בירור.
"והם האחרונים"
נראה כי רבי שמואל הנגיד מכנה את דורות האמוראים "אחרונים", וכוונתו היא לכך שביחס לדורות התנאים הם האחרונים. לא לחינם מדגיש רבי שמואל הנגיד נקודה זו. הקושיה באה בדרך כלל על השמועות. שמועות האמוראים רמוזות בצורה זו או אחרת במשניות ובברייתות, ועל כן הבא לחלוק עליהן צריך לעשות זאת מכוח דברי התנאים. לעומת זאת דינים מחודשים של אמוראים באים מכוח סברתם הם, ועל כן גם החולק עליהם רשאי לעשות זאת מכוח סברתו מבלי להישען על מקור תנאי כלשהו.
13. המעשה
רבי שמואל הנגיד: "ומעשה הוא הבא על ההלכה, והמעשה יעשה על ההלכה ותתקיים".
המעשה בא בתלמוד בלי צופן, והוא מובן כמעשה מאופן סיפור הדברים.
סיפור מעשה משמעו פסיקת הלכה
אחת הדרכים של התלמוד לקיים הלכה תלויה היא להביא מעשה רב שנעשה כאותה הלכה. המעשה מקיים את ההלכה והופך אותה להלכה שאין לערער עליה. הבאת המעשה אפוא אינה בבחינת סיפור דברים בעלמא, אלא פסיקת ההלכה.
14. השמועה
רבי שמואל הנגיד: "ושמעתתא היא שם כל הלכה שתבוא בעניין תורה (=הוראת הלכה) ולא בדבר אחר".
גם השמועה באה בלי צופן. בדרך כלל היא תהיה בשפה העברית.
מפי השמועה אמרו
השמועה היא הלכה ששמע התלמיד מרבו, או ממי שקדם לו. במסכת סוכה[35] הובאה ברייתא המחדדת נקודה זו:
"תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי: מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם".
העברת התורה שבעל-פה מדור לדור באמצעות השמועה
שמועות האמוראים מתייחסות למשנה ביחס דומה לזה ששמועות התנאים מתייחסות לתורה שבכתב. הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה מחלק את התורה שבעל פה לשמועות ולדינים מחודשים:
"כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו. שנאמר[36]: 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה'. 'תורה' – זו תורה שבכתב. 'והמצוה' – זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה. כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר[37]: 'לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו' וגו'. והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. שנאמר[38]: 'את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות' וגו'. ומפני זה נקראת תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים...
רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש, והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל".
הביטוי "מפי השמועה למדו", המופיע עשרות פעמים בלשונו של הרמב"ם ביד החזקה, משמעו שאף שניתן לפרש את פשטי המקראות באופן אחר, מפי השמועה למדו שפירוש המקראות הוא דווקא באופן מסוים. כך מנסח הרמב"ם בכותרת להלכות ממרים:
"הלכות ממרים יש בכללן תשע מצוות: שלש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן:
א. לעשות על פי התורה שיאמרו בית דין הגדול. ב. שלא לסור מדבריהם. ג. שלא להוסיף על התורה לא במצוות שבכתב ולא בפירושן שלמדנו מפי השמועה"...
באופן דומה שמועות האמוראים הן דינים שמפי השמועה למדו שזהו פירושה של המשנה. כך לדוגמא אנו מוצאים במסכת חולין בפרק אלו טרפות שבע שמועות באשר לטריפות שלא נזכרו ברשימה שהובאה במשנה[39]. עם זאת קיים במשנה רמז לקיומן של שבע שמועות אלו, שכן בסיומה של אותה רשימה כוללת המשנה כלל: "זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה"
הגמרא מפרשת[40]: "זה הכלל. לאתויי מאי? לאתויי שב שמעתתא", כלומר, אותן שבע שמועות נרמזות בכלל המופיע במשנה. האמוראים שבשמם הובאו שמועות אלו קבלו מרבותיהם שאף שרבי יהודה הנשיא, על פי הקריטריונים שקבע לדיוק נוסח המשנה, לא מצא לנכון לפרט סוגי טריפות אלו, זהו פירושו של הכלל המופיע במשנה[41].
15. הסוגיה
רבי שמואל הנגיד: "וסוגיא היא קריאת הגמרא על בוריו ושאלותיו ותשובותיו".
לסוגיה אין צופן מיוחד. היא ניכרת בסימן או בסימני השאלה של המשפטים בה.
ה"סוגיה" הישיבתית לעומת ה"סוגיה" של רבי שמואל הנגיד
בעולם הישיבות המונח "סוגיה" מתפרש כדיון תלמודי שלם. רבי שמואל הנגיד אינו מתכוון לכך, אלא למהלך של שאלות ותשובות סביב הלכה. השאלות הן שאלות סתמיות, לא קושיות הבאות לחלוק על אותה הלכה ולא סתירות, אלא שאלות פתוחות להבנת והבהרת הדין.
מתוך מהלך השאלות והתשובות ניתן להסיק מסקנות.
16. הלכתא
רבי שמואל הנגיד: "והלכתא כשיחלקו בשום דבר הלכה הוצרכו לומר הילכתא כך וכך".
פסיקת ההלכה בתוך התלמוד
בין התבניות שהוזכרו ישנן כאלה שניתן להסיק מתוכן מהי ההלכה. הקושיה, אם פורקה נפסקת ההלכה כבעל הפירוק. התיובתא, אם היא חזקה, שוברת את השמועה. הבעיא, אם יש עליה תשובה, הלכה כאותה תשובה. אכן פעמים שהדיון התלמודי אינו מתחיל בשמועה של יחיד, אלא במחלוקת. במקרה כזה, אף ששני הצדדים פרקו את הקושיות, המחלוקת טעונה הכרעה.
לא בכל המחלוקות מכריע התלמוד. פעמים שחלק ההלכתא חסר מן הסוגיה התלמודית והושלם על ידי רבנן דסיומא[42].
17. תיקו
רבי שמואל הנגיד: "תיקו בספק שיסתפק התלמוד בשום דבר הלכה ואין יודע להשיב עליו ותישאר ההלכה בספק. אם הוא בעניין איסור לחומרא והממון המוטל בספק חולקים אותו בעלי הדינין בשוה, ויש אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ודבר איסור והיתר כשיבוא בספק הזה יעמידוהו על האיסור".
הצופן
המלה תיקו היא עצמה הצופן של תבנית זו.
תעמוד השאלה במקומה
בתבנית "השאלה" עמדנו על כך שהבעיא אינה שאלה פתוחה, אלא שאלה הבנויה על ספק בין שתי אפשרויות. הבסיס להעלאת שתי האפשרויות הוא בדרך כלל הדין שעליו מושתתת הבעיא.
לאחר הצגת הספק ייתכן שתבוא עליו תשובה, אך יתכן גם שהספק ייוותר בעינו. במקרה כזה מסקנת התלמוד היא "תיקו", כלומר "תעמוד[43] שאלה זו בעינה, ולא תיפשט".
תוצאות הספק הן בהתאם לנושא, כפי שכותב בכלליות רבי שמואל. האחרונים האריכו בכללי ופרטי הספקות[44] ואין כאן המקום להרחיב בכך.
18. שינוי והצופן
רבי שמואל הנגיד: "ושנוי הוא כשיחלקו על שום חכם וישנה כדי להוציא עצמו מן המחלוקת ולקיים את דברים.
וצריך החולק על המְשַנֶּה לקיים את דבריו בראיה ברורה.
וסימן השנוי – 'הא מני רבי פלוני היא'".
ההבדל בין פירוק לשינוי
כאמור, הקושיה היא המחלוקת הבאה על השמועות. החולק מסייע את שיטתו ממקור תנאי – משנה או ברייתא. הפרוק הוא הסברו של בעל השמועה את המקור התנאי כפי שיטתו. אמנם פעמים שטוען בעל השמועה שאין הוא נזקק כלל להשיב על הקושיה, שכן המקור שעליו מסתמך המקשה הוא דעת יחיד – הלכה שאינה מקוימת "הא מני? רבי יוסי ברבי יהודה היא"!
חובת ההוכחה על החולק
לא ניתן לדחות את השינוי אלא בראיה ברורה. גם אם השינוי אינו מרווח, חובת ההוכחה היא על מי שרוצה לחלוק על המְשַנֶּה. לכן כל זמן שאין הכרח לדחות את השינוי, השינוי בעינו עומד.
19. הגדה
רבי שמואל הנגיד: "והגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצוה, זו היא הגדה.
ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל שקיימו חז"ל הלכה בעניין מצוה שהיא מפי משה רבינו עליו השלום שקיבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו. ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותם והשאר אין סומכין עליהם".
הצופן
לאגדה אין צופן. היכרה הוא על דרך השלילה – אין בה הנחייה לעשות משהו.
האגדה וההלכה
שלא כמו ההלכה, המיתרגמת מיד למעשה, ההגדה באה להביע רעיון. יש שהרעיון מביע מסר כללי, כמו האגדה המפורסמת[45]:
"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד"[46].
יש שהאגדה מביעה מסר מוגדר יותר: "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (במי שאינו מלוה מפני שקרבה שנת השבע): (דברים טו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם (בעיר הנידחת): (דברים יג) יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים". המסר באגדה זו אינו שיש לתת צדקה לעני. זוהי מצוה מפורשת בתורה שבכתב. המסר הוא שהמעלים עיניו מן הצדקה לבו הוא לב בליעל, בדומה ללבו של מי שעובד עבודת כוכבים.
ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת
רבי שמואל הנגיד מגביל את הלימוד מדברי הגדה לדברים המתקבלים על הדעת – "ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותם והשאר אין סומכין עליהם".
אין כוונתו של רבי שמואל שאותם דברים שאינם מתקבלים על דעתנו אינם בני סמכא, אלא שניתן להניח שההבנה באופן שאינו מתקבל על הדעת אינה ההבנה האמיתית. מאחר שהבנה אחרת אין, עדיף, לעת עתה, להודות שאין אנו מבינים את הדברים מאשר לקבל מסר רוחני שאינו מתקבל על הדעת. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[47], מרחיב בנקודה זו:
"אמר הכוזרי: אכן מוצא אני דברים כאלה בחלקים מסוימים של מאמריהם וזה סותר מה שאתה מספר על כללי דבריהם. כך הם מפרשים אחדים מפסוקי התורה בדרכים שההיקש ההגיוני מרחיקם ונפשנו מעידה ולבנו אומר לנו כי אין כוונת הפסוקים ההם למה שהזכירו החכמים פעם בדינים ופעם בדרשות וכן הגדות ומעשיות שהם מספרים מרחיק אותן השכל.
אמר החבר: השמת לב כמה מן הדיוק והדקות יש בפרושם למשנה ולברייתא וכמה יודעים הם להעמיק חקר ולברר אמיתת דברים בלי יתר וחסר במלים על אחת כמה וכמה בתוכן.
אמר הכוזרי: ראיתי כי הם הגיעו בזה למעלה מכל מה שהושג בחכמת הניצוח אכן ההוכחות שלהם אין עליהן פרכה.
אמר החבר: הייתכן להניח כי אדם המדייק דיוק כזה לא יבין בפסוק מה שאנחנו יודעים בו.
אמר הכוזרי: דבר זה מן הנמנעות הוא. אפשר לבאר את הקושי רק באחת משתי הדרכים: אם שאין אנחנו יודעים דרכי פירושם לתורה, או שמפרשי ההלכה לא היו מפרשי התורה. אך הדרך השניה לא תתכן. פירושם לפסוק יראה לנו רק לעתים רחוקות פרוש הגיוני המתאים להוראה הפשוטה של המלים. לעומת זאת לא מצאנו להם פרוש בדברי הלכה שאינו בתכלית ההתאמה להגיון.
אמר החבר: טוב מזה כי נאמר כך, מה נפשך:
או שהיו להם בדרך פרוש התורה סודות שבאו להם בקבלה בדבר השימוש בשלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן סודות הנעלמים מאתנו,
או שהשתמשו בפסוקים על הדרך הנקראת אצלם אסמכתא שאינה כי אם סימן לדבר שהיה ידוע להם בקבלה,
...ואולי היו אתם עוד אופנים שנעלמו מאתנו. אנו אין לנו כי אם לסמך על קבלתם הואיל והובררו לנו חכמתם וחסידותם והשתדלותם הרַבָה בברור האמת והיותם המון רב אשר לא תיתכן אצלם עורמה מוסכמת. אין לנו אפוא לחשוד בדבריהם. אמנם יש לנו לחשוד בהבנתנו. וכן אנו נוהגים בכל דברי התורה שאינם מובנים לנו; את קוצר ההשגה בהם אנו מיחסים אך ורק לעצמנו ... ולא אכחד ממך מלך כוזר כי יש בתלמוד מאמרים שאיני יכול לבארם לך באור מספיק ואף לא אוכל להראותך באיזה קשר הם עומדים עם העניין שהם דנים בו. מאמרים אלה הוכנסו אל התלמוד על ידי התלמידים אשר השתדלו לשמור על הכלל שהיה בידם: אפילו שיחת חכמים צריכה תלמוד. ומאד היו נזהרים לא לומר דבר שלא שמעו מרבותם והשתדלו לומר כל מה ששמעו מפי רבותם. ומה ששמעו מרבותם זהירים היו לאומרו בלשונם ממש אפילו לא הבינו משמעו, ואז היו אומרים כך שמענו וקבלנו. ויתכן כי לרב היו בזה כוונות שנעלמו מתלמידיו וכך הגיע מאמר זה אלינו והננו מזלזלים בו מפני שאיננו יודעים כוונתו. אולם כל זה רק בדברים שאינם נוגעים לאיסור והיתר. אל נשים אפוא לב למאמרים אלה וחיבורנו לא יגרע מערכו אם נסתפק באופנים שהזכרנו".
אלו הם אותם דברים עצמם שכותב בקיצור רבי שמואל הנגיד.
20. הוראה
רבי שמואל הנגיד: "הוראה היא השמועה שנתחדשה לחכמים בקהילות ומדרשות בעניין מצוה, והיא נקראת הוראה".
הצופן
להוראה אין מילת צופן. לפעמים היא ניכרת על ידי השימוש בהטיות שונות של השורש הורה (י.ר.ה.), או בארמית "אורֵי". פעמים היא ניכרת מכך שההלכה נאמרה בפרסום.
כפי שכבר הזכרנו, דברי התנאים נחלקו לשמועות ולדינים מחודשים. השמועות הן אותן הלכות שנלמדו מפי השמועה מן הדורות הקודמים, והדינים המחודשים הם אותם דינים שנתחדשו בדרכי הלימוד במידות שהתורה נדרשת בהן. באופן דומה נחלקו גם דברי האמוראים. ישנן שמועות שהיו מקובלות מן הדורות הקודמים, וישנם דינים שנתחדשו במהלך דורות האמוראים.
ההלכות המחודשות בכל תקופה שהיא נזקקו לפרסום. במסכת כתובות[48] נאמר:
"אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים (=ברכות החתונה הנאמרות מתחת לחופה) בעשרה (=אמירת הברכות טעונה מניין)? שנאמר: (רות ד) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה. ורבי אבהו אמר: מהכא: (תהלים סח) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל... ורבי אבהו, בהאי קרא דרב נחמן מאי דריש ביה? ההוא מיבעי ליה למידרש: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית... ואידך (רב נחמן, מדוע לא דרש הלכה זאת)? אי סלקא דעתך למידרש, לא סגיא דלאו עשרה (וכי לא היה די לבועז בפחות מעשרה ללמד הלכה זו)? אין, לפרסומי מילתא, וכדאמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה: פוק ואייתי לי בי עשרה, ואימא לך באנפייהו: המזכה לעובר – קנה"...
הרי לנו שהן בתקופת השופטים והן בתקופת האמוראים הלכות מחודשות היו זקוקות לפרסום. פרסום זה הוא ההוראה. כך לדוגמא מצאנו במסכת גיטין[49]:
"שלח להו רבי אמי: מיני אמי בר נתן תורה יוצאה לכל ישראל"...
להלכה, או לגזרה מחודשת של בית הדין הגדול, המתפרסמת כהוראה הלכה למעשה, קורא רבי שמואל הנגיד "הוראה". המונחים "הוראה" ו"שמועה" עשויים להתייחס לאותה הלכה עצמה מנקודות ראות שונות. כאשר ההלכה מתחדשת ומתפרסמת ברבים היא קרויה "הוראה". אותה הלכה עצמה הופכת בדור הבא להיות "שמועה" הנאמרת בשמו של החכם שחידש אותה.
הסבר המונח הוראה כהלכה מחודשת הנאמר בציבור שופך אור גם על הבנתו של הרמב"ם את מאמרו של שמואל במסכת בבא מציעא[50]: "רב אשי ורבינא סוף הוראה". הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה מפרש:
"נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה ושגזרו גזרות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזרתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם".
כלומר, מכאן ואילך שוב לא ניתן להורות הוראות שיתפשטו בכל ישראל, אלא כל חכם מורה לאנשי עירו בלבד.
21. שיטה
רבי שמואל הנגיד: "ושיטה היא קהלת חכמים שאין הלכה כמותם. כשיאמרו 'רבי פלוני ורבי פלוני כולהו סבירא להו', וכן כל כהאי גוונא שיטה ואין הלכה כחד מהם".
מספר פעמים בתלמוד הובאו שיטות תנאים ואמוראים באופן זה. כך לדוגמא במסכת בבא מציעא[51]:
"דאמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא, כולהו סבירא להו: כל ישראל בני מלכים הן".
כך גם במסכת סוכה[52]:
"אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן".
לא במקרה בשתי הפעמים אביי הוא זה המעמיד את דעות התנאים בשיטה. כמעט בכל הפעמים שהתלמוד מעמיד את דעות התנאים בשיטה, הדבר נאמר בשמו של אביי.
העיסוק של התלמוד הבבלי במאמרי חז"ל נחלק בדרך כלל לשנים – הדין והדיון.
שלושה סוגי דינים ישנם: הלכה מקוימת, והלכה תלויה ופעמים אף הלכה דחויה. כך לדוגמא שנינו במשנה במסכת בבא קמא (מו, א):
"שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה - משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד".
אך בגמרא אמרו שזוהי הלכה דחויה, שכן אלו דברי יחיד:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה". באופן טבעי סביב הלכה הידועה כהלכה דחויה לא יתפתח דיון, אלא תבוא שמועה מעין זו של רב יהודה אמר שמואל. בהלכה המקוימת וההלכה הדחויה, יתפתח דיון המוכתב מסוג ההלכה:
א. בהלכות המקוימות המגמה היא של בירור – פירושה של ההלכה, טעמה והקפה.
ב. בהלכות התלויות המגמה היא של הכרעה, האם לקיימן, או לדחות אותן.
חלוקת התבניות לסוגיהן
תבניות הדין
לאור האמור, נבחין תחילה בין תבניות הדין לבין תבניות הדיון.
תבניות הדין הן:
1. המשנה עצמה,
2. ברייתא,
3. שמעתא (=השמועה),
4. הוראה.
תבניות הדיון
שאר התבניות הן תבניות הדיון. התבניות שבהן התלמוד משתמש במגמת בירורן של ההלכות המקוימות הן:
1. תוספתא,
2. פעמים שגם הברייתא באה במגמת פירוש המשנה.
3. פירוש,
4. רמייה,
5. הצרכה,
6. סוגיא,
7. הגדה,
בתבניות האחרות משתמש התלמוד במגמת הכרעה בהלכות התלויות. התבניות הן:
1. השאלה, התשובה והתיקו (עצם העלאת הספק ופתרונו, או לחילופין הנחתו בספק),
2. הקושיא והפירוק (דיון בין הצדדים החולקים בשמועה),
3. תיובתא (נסיון לדחות את השמועה),
4. סיוע (= קיום השמועה),
5. התקפתא,
6. מעשה,
7. הלכה,
8. שיטה,
9. שנוי.
[1] ש. אברמסון בספר תורתן של גאונים כרך ד הביא פסקה מקבילה בשפה הערבית, שמחברה הוא רבי שמואל בן חפני גאון, גאון סורא, חותנו של רב האי גאון, והיא ככל הנראה המקור למבוא שבידנו.
שני חכמים אחרים מזוהים בשם רבי שמואל הנגיד. האחד, רבי שמואל בן יוסף הלוי הנגיד, מנהיג יהדות ספרד בתקופת רב האי גאון. השני, רבי שמואל בן חנניה הנגיד, מנהיג יהדות מצרים בדור שלפני הרמב"ם, שראשי התבות של שמו זהים לאלו של רבי שמואל בן חפני. הדבר פתח פתח להשערות שונות שלא כאן המקום לדון בהן.
[2] במבוא שבידנו הנוסח הוא: "והפירוש הזה יתחלק גם הוא לשני חלקים". מהמשך הדברים, ומן המובאה ממשנת עדויות מוכח שכוונת רבי שמואל הנגיד היא לכך שהמשנה עצמה נחלקת לשני חלקים. נראה כי מקור הטעות הוא בתרגום מן הערבית לעברית, כאשר המלה פי (פ רפויה) בערבית, שמשמעותה מילית היחס ב, או "בתוך", התחלפה למתרגם, או למדפיס במלה פי' שהיא קיצור המלה "פירוש".
[3] פרק א משנה ו.
[4] במבוא שבידנו הנוסח הוא: "והחלק השני משני החלקים של פירוש המשנה". נוסח זה הוא בזיקה לטעות הקודמת שלפיה פירוש המשנה הוא זה המתחלק לשני חלקים. הדברים חסרי משמעות, שכן על פי נוסח זה החלק השני הוא ההלכה הדחויה, וזו אינה נחלקת לכל חלקי הסוגיה המנויים להלן. מסיבה זו הוסיף המדפיס בסוגריים עגולים "הוא הגמרא", כלומר, החלק השני מפירוש המשנה הוא הגמרא, אך אם כך, אין זה ברור מהו החלק הראשון של פירוש המשנה. מנוסח הפסקה בשפה הערבית הדברים מתבררים.
[5] מניין זה לא הוזכר בפסקה בשפה הערבית.
[6] מהדורת החיד"א בספרו "שם הגדולים" אות סה.
[7] כמו בביטוי "תנא ושייר".
[9] כה, ב.
[10] זהו קובץ ברייתות, העוסק באותם נושאים שבהם עוסקת המשנה, בניסוח שונה במקצת. יש להבחין בין קובץ הברייתות הזה המכונה תוספתא, לבין מה שמכנה רבי שמואל הנגיד תוספתא, שמובנו קטע ממקור תנאי, אשר תפקידו בתלמוד הוא תוספת למשנה.
[11] פרק ב הלכה ד.
[12] נראה כי הכוונה היא למדרש הלכה מבית מדרשו של רבי עקיבא, כדוגמת מכילתא דרשב"י, ולא למדרש האגדה המכונה "אותיות דרבי עקיבא", שכן זה האחרון כמעט אינו נזכר בתלמוד.
[13] מהדורת לוין עמודים 26-27.
[14] סנהדרין פו, א.
[15] הרמב"ם שם.
[16] ט, ב.
[17] כך סותם רב שרירא גאון באיגרתו. בסדר תנאים ואמוראים מובאת דעה שונה, אלא שלא ניתן למצוא לה סימוכין בתלמוד.
[18] הכוונה היא למילת הפתיחה "תניא" ללא צירוף של מיליות יחס, כאשר הברייתא מופיעה כשלעצמה. כאשר מובא מקור תנאי בתפקיד אחר – קושיה, סיוע וכדומה, תובא מילת הפתיחה "דתניא" ללא קשר לאפיו של המקור התנאי.
[19] חולין קמא.
[20] כא, א.
[21] ראה מדריך לתלמוד, הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), עמוד 84.
[22] פרק ג פסקה יא.
[23] כא, א.
[24] לדוגמא: במשנה בפרק מי שהחשיך (שבת קנג, א) ובסוגיה הבאה בעקבותיה ישנן שתי שאלות, האחת מניחה מראש שתי אפשרויות לפתרון, והאחרת פתוחה לכל תשובה:
"מי שהחשיך בדרך - נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי - מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה - נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין בשבת - מתיר החבלים, והשקין נופלין מאיליהם".
בגמרא (שם עמוד ב) הוסיפו שלושה דינים:
"חמור, וחרש שוטה וקטן - אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה. מאי טעמא - הני אדם, האי - לאו אדם.
חרש ושוטה - לשוטה,
שוטה וקטן – לשוטה".
כאן נשאלה שאלה:
"איבעיא להו: חרש וקטן מאי"?.
חלקי הסותר מפורשים בגמרא:
"לחרש יהיב ליה - דקטן אתי לכלל דעת, או דילמא: לקטן יהיב ליה, דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח"?
התשובה נתנה מסברה, ובה שתי לשונות:
"איכא דאמרי: לחרש יהיב ליה, איכא דאמרי: לקטן יהיב ליה".
בהמשך באה שאלה נוספת וזו איננה בתבנית של בעיא:
"אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן, מאי"?
הסיבה לכך ששאלה זו אינה באה בתבנית של בעיא היא שהשואל ככל הנראה אינו מתלבט בין שתי תשובות אפשריות, אלא מחפש פתרון כלשהו לבעיה מציאותית קשה.
[25] לט, א.
[26] ברכות ל, ב.
[27] שם לב, ב.
[28] טז, א.
[29] הביטוי "לימא" שמובא בדברי רבי שמואל קשה, שכן משמעותו היא שהטענה שקיים סיוע תידחה בסופו של דבר.
[30] מא, א.
[31] כו, א.
[32] לאור דברי סדר תנאים ואמוראים שיובאו להלן, מסתבר שיש לומר: "לפרש" במקום "לקיים".
[33] לדוגמא קידושין כה, ב.
[34] ראה ערוך השלם ערך תָקַף.
[35] כח, א.
[36] שמות כד, יב.
[37] דברים לא, כו.
[38] דברים יג, א.
[39] חולין פרק ג משנה א.
[40] חולין נד, א.
[41] ראה רש"י חולין מב, ב ד"ה אלא לתנא דבי רבי ישמעאל, שכתב: "ושב שמעתתא – שבע טרפות שמנו האמוראים ולא נשנו במשנה, והן היו מקובלים מרבן".
[42] בסוף ימי האמוראים ובזמן הגאונים היו "רבנן דסיומא" שהיו חותמים את המסקנה של הדיון התלמודי להלכה.
[43] הדרשנים דרשו תיבה זו כנוטריקון – תיק"ו – תשבי יתרץ קושיות ובעיות, אך אין זה פירושו של הביטוי. נוסף לכך התיקו מופיע רק לאחר בעיא, אך לא לאחר קושיה. הקושיה אם לא פורקה, הלכה כדברי המקשה.
[44] קונטרס תקפו כהן לש"ך, קיצור תקפו כהן לרבי יהונתן אייבשיץ, קונטרס הספיקות לרבי יהודה הכהן ועוד רבים.
[45] ברכות ח, א.
[46] הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה פירש אגדה זו באריכות.
[47] סוף מאמר שלישי, סח-עג.
[48] ז, ב.
[49] מד, א.
[50] פו, א.
[51] קיג, ב.
[52] ז, ב.
