מסכת בבא מציעא

משנה

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז? אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן - הרי אלו שלו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי חייב להכריז. כיצד? מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז.

גמרא

מבוא

סוגייתנו דנה בהסבר המונח "פירות מפוזרין".

א.           מצא פירות מפוזרין

פירוש

וכמה? אמר רבי יצחק: קב בארבע אמות.

היכי דמי? אי דרך נפילה - אפילו טובא נמי, ואי דרך הינוח - אפילו בציר מהכי נמי לא!

אמר רב עוקבא בר חמא: במכנשתא דבי דרי עסקינן: קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו - לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו, אפקורי מפקר להו. בציר מהכי - טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו.

4 בעיות

1)       בעי רבי ירמיה: חצי קב בשתי אמות מהו?

חלקי הסותר

קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דנפיש טרחייהו, חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו - לא מפקר להו. או דלמא: משום דלא חשיבי, וחצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי - מפקר להו.

2)       קביים בשמונה אמות מהו?

חלקי הסותר

קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן קביים בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי - מפקר להו. או דלמא: משום דלא חשיבי, וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי - לא מפקר להו.

3)       קב שומשמין בארבע אמות מהו?

חלקי הסותר

קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דלא חשיבי, ושומשמין כיון דחשיבי - לא מפקר להו. או דלמא: משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן שומשמין, כיון דנפיש טרחייהו טפי - מפקר להו.

4)       קב תמרי בארבע אמות, קב רמוני בארבע אמות מהו?

חלקי הסותר

קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דלא חשיבי, קב תמרי בארבע אמות, קב רמוני בארבע אמות נמי, כיון דלא חשיבי - מפקר להו. או דלמא: משום דנפישא טרחייהו, וקב תמרי בארבע אמות, וקב רמוני בארבע אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו - לא מפקר להו, מאי?

תיקו

תיקו.

סיכום

הדין והדיון

הדין שבו עוסקת הסוגיה הוא דין המשנה: "מצא פירות מפוזרין... הרי אלו שלו".

הדיון הוא במגמת בירור: "מתי הפירות יוצאים מגדר צבורין והופכים להיות "מפוזרים".

מסקנת הסוגיה

מסקנת הסוגיה היא:

א.       משנתנו עוסקת בפירות שנמצאו במקום הגרנות.

ב.       כאשר קב חיטים מפוזר על פני ארבע אמות הוא כבר בגדר "פירות מפוזרים" והמוצא רשאי ליטול אותן לעצמו.

ג.        בנוגע לארבעה מקרים נשארת הגמרא בספק:

1.       חצי קב המפוזר בשתי אמות.

2.       שני קבים בשמונה אמות.

3.       קב שומשמין בארבע אמות.

4.       קב תמרים או רימונים בארבע אמות.

פסיקת ההלכה

הרמב"ם (גזלה ואבדה טו, יב) פוסק

"מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם,

היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קבים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז".  

על פי גרסתנו שאלת הגמ' היא בנוגע לקב שומשמין כשלעצמו, קב תמרים כשלעצמו וקב רימונים כשלעצמו. לגרסת הרמב"ם שאלת הגמ' הייתה ככל הנראה: מה הדין כאשר הקב מעורב משלושת המינים יחד. בהתאם לכך פסק שהדבר נותר בספק.

משמע מתוך דבריו שפירות האמורים במשנתנו אינם דווקא חיטים, אלא גם כל מין אחר של פירות.

הטור(חושן משפט רס סעיף ג) פסק בהתאם לגרסת רש"י בגמרא:

"המוצא במקום הגורן שדשו התבואות קב חיטין מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות או יותר הרי הם שלו מפני שטורח על הבעלים לאספם ומתייאשים מהן אבל אם הקב מפוזר בפחות מארבע אמות או יותר על קב בארבע אמות לא יגע בהן עד שיבואו בעליהם ויטלום.

וחצי קב חטים מפוזר בב' אמות או קביים בח' אמות או קב שומשמין או קב תמרים או רמונים בד' אמות מיבעיא אי שרי ליטלן או לא ולא איפשיטא ואסירי

בשולחן ערוך (חושן משפט רס, ז) נחלקו המחבר והרמ"א. המחבר כדרכו פסק כרמב"ם:

"מצא פירות מפוזרות במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ד' אמות או ביותר על ד' אמות, הרי אלו שלו, מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן. היו מפוזרים בפחות מד' אמות, לא יגע בהם, שמא הבעלים הניחו שם (וכן יותר מקב בד' אמות) (טור). היו כמו חצי קב בב' אמות, או קביים בח' אמות, או שהיה הקב משנים וג' מינים כגון תמרים ושומשמין, כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז".

הרמ"א פסק כטור:

הגה: וי"א אפילו בתמרים לחוד דלא נפיש טרחייהו וכל כיוצא בזה (טור), או בשומשמין לחוד דחשיבי, הוי ספק (רש"י).

 

ב.            יאוש שלא מדעת

מבוא

סוגיתנו דנה במצב שבו בעל האבדה עדיין אינו יודע שאבד ממנו הדבר, אך כשידע יש להניח שהוא יתיאש.

שמועה

איתמר:

מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב

יאוש שלא מדעת. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש.

בדבר שיש בו סימן - כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף - לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה - באיסורא הוא דאתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא, ושקילנא ליה.

בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, אף על גב דאית ביה סימן - רחמנא שרייה, כדבעינן למימר לקמן.

כי פליגי - בדבר שאין בו סימן. אביי אמר: לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה. רבא אמר: הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה - מיאש. מימר אמר: סימנא לית לי בגויה, מהשתא הוא דמיאש. (סימן: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז).

קושיות ופרוקים

1)       תא שמע: פירות מפוזרין, הא לא ידע דנפל מיניה!

הא אמר רב עוקבא בר חמא, הכא במכנשתא דביזרי עסקינן, דאבידה מדעת היא.

2)       תא שמע: מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, אמאי? הא לא ידע דנפל מיניה!

התם נמי, כדרבי יצחק, דאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, הכא נמי - אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה.

3)       תא שמע: עיגולי דבילה וככרות של נחתום - הרי אלו שלו. אמאי? והא לא ידע דנפל מיניה!

התם נמי, אגב דיקירי - מידע ידע בהו.

4)       תא שמע: ולשונות של ארגמן - הרי אלו שלו. ואמאי? הא לא ידע דנפל מיניה!

התם נמי, אגב דחשיבי - משמושי ממשמש בהו, וכדרבי יצחק.

1)       תא שמע: המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן. והא לא ידע דנפל מיניה!

אמר רבי יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.

2)       תא שמע: מאימתי כל אדם מותרים בלקט - משילכו בה הנמושות.

ואמרינן: מאי נמושות? ואמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא. ריש לקיש אמר: לקוטי בתר לקוטי.

ואמאי? נהי דעניים דהכא מיאשי, איכא עניים בדוכתא אחריתא דלא מיאשי!

אמרי: כיון דאיכא עניים הכא - הנך מעיקרא איאושי מיאש, ואמרי: עניים דהתם מלקטי ליה.

3)       תא שמע: קציעות בדרך, ואפילו בצד שדה קציעות. וכן תאנה הנוטה לדרך, ומצא תאנים תחתיה - מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשר. בזיתים ובחרובים - אסור. בשלמא רישא לאביי לא קשיא, אגב דחשיבי - ממשמש בהו. תאנה נמי - מידע ידיע דנתרא. אלא סיפא, לרבא קשיא, דקתני: בזיתים ובחרובים אסור!

אמר רבי אבהו: שאני זית, הואיל וחזותו מוכיח עליו, ואף על גב דנתרין זיתי מידע ידיע, דוכתא דאיניש איניש הוא. - אי הכי, אפילו רישא נמי! - אמר רב פפא: תאנה עם נפילתה נמאסת.

4)       תא שמע: הגנב שנטל מזה ונתן לזה, וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה,

מסכת בבא מציעא דף כב עמוד א

וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל - נטל, ומה שנתן - נתן.

בשלמא גזלן וירדן - דקא חזי להו ומיאש, אלא גנב מי קא חזי ליה דמיאש?

תרגמה רב פפא בלסטים מזוין.

אי הכי היינו גזלן! - תרי גווני גזלן.

5)       תא שמע: שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו - הרי אלו שלו, מפני שנתיאשו הבעלים. טעמא - דנתיאשו הבעלים, הא סתמא - לא!

הכא במאי עסקינן כשיכול להציל.

אי הכי, אימא סיפא: אם היו הבעלים מרדפין אחריהם - חייב להחזיר, אי ביכולין להציל - מאי אריא מרדפין? אפילו אין מרדפין נמי!

הכא במאי עסקינן - ביכולין להציל על ידי הדחק, מרדפין - לא אייאוש, אין מרדפין - אייאושי מיאש.

6)       תא שמע: כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה. ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה. ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן - בין כך ובין כך תרומתו תרומה. וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוה ידע!

תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח.

הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה? והא אתם "גם אתם" (במדבר יח) אמר רחמנא לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם - לדעתכם. אלא הכא במאי עסקינן - כגון דשויה שליח, ואמר ליה: זיל תרום, ולא אמר ליה תרום מהני. וסתמיה דבעל הבית כי תרום - מבינונית הוא תרום, ואזל איהו ותרם מיפות. ובא בעל הבית ומצאו, ואמר ליה כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה.

מעשה

אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו, ואמר ליה לאריסיה: אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא?

אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר? והתניא: אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה!

אמר להו, הכי אמר רבא: לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה. אבל הכא - משום כסיפותא הוא דאמר הכי.

7)      תא שמע: עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה ב"כי יתן" (ויקרא יא). נגבו אף על פי ששמח -

מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב

אינן בכי יותן. טעמא מאי? לאו משום דלא אמרינן, כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה, מעיקרא נמי ניחא ליה?

שאני התם, דכתיב כי יתן - עד שיתן.

אי הכי, רישא נמי!

התם כדרב פפא. דרב פפא רמי: כתיב כי יתן וקרינן כי יותן, הא כיצד? בעינן, כי יותן דומיא דכי יתן; מה יתן לדעת - אף כי יותן נמי לדעת.

תיובתא

תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - דכתיב  "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כב) מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם.

ואיסורא דומיא דהיתירא, מה היתירא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא, אף איסורא - בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה.

תיובתא דרבא, תיובתא.

הלכתא

והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.

סוגיה

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו?

אמר ליה: כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו, מעיקרא יאושי מיאש מנייהו.

יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי?

אמר ליה: באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן.

מוחזק ועומד מאי? כרכתא מאי?

אמר ליה: אסירן.

סיכום

הדין והדיון

הדין הפותח את הסוגיה הוא דין "יאוש שלא מדעת".

אביי אומר: יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

רבא אומר: יאוש שלא מדעת הוי יאוש.

הדיון הוא במגמה להכריע בין דעת אביי לדעת רבא.

מסקנת הסוגיה

·         הגמרא פוסקת: והלכתא כאביי, שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

·         בהתאם לכך, כל הקושיות שהקשו על אביי מתפרשות על פי האופן שבו אביי פרק אותן.

·         הנוהג ליטול תמרים הנושרים ברוח מבוסס על כך שהבעלים מן הסתם מוחלים. אם ידוע שאינם מוחלים, אסור ליטול אותם.

פסיקת ההלכה

מובן שהפוסקים אף הם פוסקים כאביי, אך בסגנונות שונים. 

הרמב"ם גזלה ואבדה יד, ה פוסק באופן כללי;

"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל, אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".

ובפרק טו הלכה ח פסק כממשנתנו, מבלי שיזכיר את פירושו של אביי:

"מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה לא יגע בהן, דרך נפילה הרי הן שלו, וכן אם מצא כריכות קטנות של שבלים ברשות הרבים, שהרי אין בהן סימן, או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן".

הטור בסימן רסב דייק לפרש את המשנה כאביי:

"לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהן סימן לא בקשרים ולא במניינם וחתיכות של בשר שאין בהן סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינן צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשיבי וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן".

אחר כך הוסיף הטור:

"והרמב"ם ז"ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בד' אמות הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא".

יסוד דברי הטור הוא דברי התוספות בסוגיה הראשונה בפרק. תוספות שם (כא, א, ד"ה וכמה) הקשו: מדוע לא העמיד רבי יצחק את המשנה בדרך נפילה, אלא דחק להעמידה במכנשתא דבי דרי? ותירצו שהוא סובר כאביי, שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. על כן לא היה יכול להעמידה דרך נפילה, שהרי הבעלים אינם יודעים שנפלו, ואסור למוצא ליטול אותם לעצמו.  

אמנם הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טו הלכה א-ב) כלל בתחילת דבריו כלל:

"כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו".

בהתאם לכך כתב בהלכה ח:

"מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה לא יגע בהן, דרך נפילה הרי הן שלו".

ובהלכה יב הוסיף את דינו של רב יצחק:

"מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם".

כלומר במכנתא דבי דרי, אם הקב מפוזר ביותר מארבע אמות זוהי דרך נפילה. פחות מקב, או יותר מארבע אמות זהו ספק הינוח, ועל כן לא יגע בהן.

השולחן ערוך חושן משפט סימן רסב סעיף ג פסק עקרונית כרמב"ם, אך הזכיר את מקצת השיקולים המכריעים כי היה יאוש בפועל:

"אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר, כיון שנתייאשו בעליו. ואם לאו, צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש".

לגבי תמרים הנושרות ברוח

הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טו הלכה טז כתב:

"תמרים שמשיר אותן הרוח מותרות, שהבעלים מחלו אותן לכל אדם וזו היא חזקתן, ואם היו של יתומים שאינן בני מחילה אסורין, וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן המקום שיפלו בו הנובלות עד שילקט אותן הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל".

הטור סימן רס פוסק:

"וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים שהבעלים מתייאשין מהן ואם יש הוכחה שלא נתייאשו כגון שהקיפו מקום האילן גדר או שתקנו המקום שנפלו שם [עד שילקטו אותן] הרי אלו אסורות שהרי גילו דעתן שלא נתייאשו מהן".

מלשון הטור שנקט לשון יאוש משמע שיאוש של קטנים אינו מועיל אפילו באבדה רגילה, אלא שבאופן כללי אין אנו חוששים שהאבדה היא של יתום קטן. וזה בכלל מה שאמרה הגמ' שאין אנו מחזיקין את הבקעה כשדה של יתומים.

אך לרמב"ם שנקט לשון מחילה, משמע שיאוש של יתומים באבדה שאינה ברשותם מועיל, אך כאן שהתמרים ברשותם צריך מחילה כדי שיהיו הפקר, ויתומים אינם בני מחילה.

השולחן ערוך סימן רס סעיף ו קרוב לדברי הרמב"ם:

"זתים וחרובים וכיוצא בהם, אסורים. ותמרים שמשירם הרוח, מותרים, שחזקתן שהבעלים מחלום לכל אדם, מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותם. ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה, אסורים. וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות, או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם, הרי אלו אסורים, שהרי גילה דעתו שלא מחל".

ג.             סימן העשוי להדרס

מבוא

סוגייתנו דנה בשאלה האם מתייחסים לסימן שייתכן שידרסו עליו העוברים ושבים כסימן רגיל. אם כן, אזי כאשר יש סימן כזה אנו מניחים שהבעלים לא התייאש. אם לא, פירושו של דבר שהבעלים מתייחסים לאבדה כאילו אין בה סימן ומתייאשים וממילא האבדה שייכת למוצאה.

מתוך כך עולה דיון נוסף: האם מקום – סימן שהוא חיצוני לאבדה – נחשב כסימן או לא.

שמועה

לשון ראשון

כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו. אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן.

אלמא קסבר רבה: סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן.

רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - חייב להכריז.

אלמא קסבר רבא: סימן העשוי לידרס - הוי סימן.

לשון שני

ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה;

סימן העשוי לידרס, רבה אמר: לא הוי סימן, ורבא אמר: הוי סימן.

תיובתא

תנן: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד נוטל ומכריז. היכי דמי? אי דלית בהו סימן - ברשות היחיד מאי מכריז? אלא לאו - דאית בהו סימן, וקתני: ברשות הרבים הרי אלו שלו, אלמא: סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, תיובתא דרבא!

פרוק

אמר לך רבא: לעולם דלית בהו סימן, ודקא אמרת ברשות היחיד מאי מכריז - מכריז מקום. ורבה אמר: מקום לא הוי סימן.

שמועה

דאיתמר: מקום, רבה אמר: לא הוי סימן, ורבא אמר: הוי סימן.

קושיה

תא שמע: כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו, ברשות היחיד - נוטל ומכריז. והאלומות, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד - נוטל ומכריז.

רבה היכי מתרץ לה ורבא היכי מתרץ לה?

פרוק

רבה מתרץ לטעמיה - בסימן, ורבא מתרץ לטעמיה - במקום.

רבה מתרץ לטעמיה בסימן: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו – משום

מסכת בבא מציעא דף כג עמוד א

דמדרסא, ברשות היחיד נוטל ומכריז - דלא מדרסא, והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד נוטל ומכריז - כיון דגביהן, לא מדרסא.

ורבא מתרץ לטעמיה במקום: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו - דמינשתפא, ברשות היחיד חייב להכריז - דלא מינשתפא, והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד נוטל ומכריז - כיון דיקירי לא מינשתפא.

תיובתא

תא שמע: ככרות של נחתום - הרי אלו שלו. הא של בעל הבית - חייב להכריז. של בעל הבית מאי טעמא - כיון דאית בהו סימן, דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא, ולא שנא רשות הרבים ולא שנא רשות היחיד - נוטל ומכריז, אלמא: סימן העשוי לידרס הוי סימן, תיובתא דרבה!

פרוק

אמר לך רבה: התם היינו טעמא, משום דאין מעבירין על האוכלין. - והא איכא נכרים! - נכרים חיישי לכשפים. - והאיכא בהמה וכלבים! - באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים.

סוגיה – לשון ראשון

טענה

לימא כתנאי, רבי יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז. כיצד? מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות. מכלל דתנא קמא סבר: הרי אלו שלו.

הנחת יסוד

סברוה: דכולי עלמא

סימן הבא מאיליו - הוי סימן,

ומעבירין על האוכלין.

המשך הטענה

מאי לאו - בסימן העשוי לידרס קא מיפלגי, מר סבר: לא הוי סימן, ומר סבר: הוי סימן?

דחיה

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך דקא סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין - ככרות של בעל הבית ברשות הרבים אמאי מכריז?

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי

סימן העשוי לידרס - הוי סימן,

ומעבירין על האוכלין.

והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי. דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן ורבי יהודה סבר: הוי סימן.

ורבה אמר לך: דכולי עלמא

סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן,

ואין מעבירין על האוכלין.

והכא בסימן הבא מאיליו קמיפלגי. תנא קמא סבר: לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר: הוי סימן.

סוגיה – לשון שני

איכא דאמרי:

הנחת יסוד

סברוה דכולי עלמא

סימן הבא מאיליו הוי סימן,

וסימן העשוי לידרס - לא הוי סימן.

מאי לאו - במעבירין על האוכלין קא מיפלגי, דמר סבר: מעבירין, ומר סבר: אין מעבירין.

דחית רבא

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין - ככרות של בעל הבית ברשות הרבים אמאי מכריז?

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי:

סימן העשוי לידרס - הוי סימן,

ומעבירין על האוכלין.

והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר: הוי סימן.

דחיית רבה

ורבה אמר לך: דכולי עלמא

סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן,

ואין מעבירין על האוכלין.

והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, תנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן, ורבי יהודה סבר: הוי סימן.

שמועה

אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא: כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס - מיאש ליה מינה.

הלכתא

ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא,

כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו,

ברשות היחיד, אי דרך נפילה - הרי אלו שלו, אי דרך הנחה - נוטל ומכריז.

וזה וזה בדבר שאין בו סימן,

אבל בדבר שיש בו סימן - לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה - חייב להכריז.

סיכום

הדין והדיון

הדין

בבסיס הסוגיה עומדת מחלוקת בין רבה ורבא בשתי שמועות:

א.       דין המשנה – כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו – לדעת רבה הוא אפילו בדבר שיש בו סימן. טעמו: זהו סימן העשוי להדרס מחמת היותו ברשות הרבים וסימן כזה אינו סימן.

רבא אמר: דין המשנה הוא דווקא בדבר שאין בו סימן, אך בדבר שיש בו סימן חייב להכריז. טעמו: סימן העשוי להדרס הוי סימן. 

על פי לשון שני, השמועה אינה עוסקת בדין המשנה, אלא בגוף הדין של סימן העשוי להדרס סימן העשוי להדרס – רבה אמר: לא הוי סימן; רבא אמר: הוי סימן.

ב.       מחלוקת שנייה הנובעת מתוך הראשונה: מקום, לדעת רבה לא הוי סימן, לדעת רבא הוי סימן.

ניתן לנסח את שתי המחלוקות כך:

לדעת רבה כל סימן העשוי להידרס לא הוי סימן.

לדעת רבא, הלכה זו נאמרה דווקא על סימן המקום – מקום שממנו הדבר עשוי להתגלגל ברגלי אדם ובהמה, לא הוי סימן.

הדיון

חלקו הראשון של הדיון הוא במגמה להכריע בין רבה לרבא.

חלקו השני הוא במגמה לברר, האם מחלוקת רבה ורבא היא בעצם מחלוקת תנאים קדומה

מסקנת הסוגיה

על אף שבמסגרת הדיון אין הכרעה, פוסק רב זביד בסוף הסוגיה כדעת רבא.

לכך מספר נפק"מ:

א.       סימן העשוי להדרס הוי סימן, ועל כן כריכות ברשות הרבים, אם יש בהם סימן – חייב להכריז.

ב.       דין המשנה: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, נאמר דווקא בדבר שאין בו סימן.

ג.        כריכות ברשות היחיד, אי דרך נפילה - הרי אלו שלו, שהרי אין בהם סימן, וגם המקום אינו ידוע לבעל האבדה, שיוכל לתתו כסימן.

ד.       אי דרך הנחה - נוטל ומכריז- שהרי המקום סימן.

פסיקת ההלכה

הרמב"ם הל' גזלה ואבדה פרק טו הלכה ח פסק כרבא שסימן העשוי להדרס הוי סימן:

"מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה לא יגע בהן, דרך נפילה הרי הן שלו, וכן אם מצא כריכות קטנות של שבלים ברשות הרבים, שהרי אין בהן סימן, או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן, ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז, שסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן".

ובהלכה י' פסק כרבא שמקום הוי סימן:

"מצא כריכות ברשות היחיד, אם דרך נפילה הרי אלו שלו, ואם דרך הנחה חייב להכריז שאף על פי שאין להם סימן המקום סימן אע"פ שאינו סימן מובהק, מצא אלומות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים נוטל ומכריז".

כך פסקו גם הטור (סימן רסב) והשולחן ערוך.(שם סעיף ט).

מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

ד.            מחרוזות של דגים

מבוא

סוגייתנו דנה בשאלה מדוע לא ניתן למצוא סימן במחרוזות של דגים. מתוך כך דנה הגמרא  בסימנים אפשריים.

סוגיה

ומחרוזות של דגים. אמאי? להוי קשר סימן!

בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי.

ולהוי מנין סימן! - במנינא דשוין.

בעיא

בעו מיניה מרב ששת: [מנין] הוי סימן או לא הוי סימן?

תשובה

אמר להו רב ששת: תניתוה, מצא כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון של אבר וכל כלי מתכות - הרי זה לא יחזיר, עד שיתן אות או עד שיכוין משקלותיו. ומדמשקל הוי סימן - מדה ומנין נמי הוי סימן.

סיכום

הדין והדיון

הדין הנדון כאן הוא דין המשנה – מחרוזות של דגים – הראי אלו שלו.

הדיון נערך במגמת ברור, מדוע אין הקשר סימן ומדוע אין מניין הדגים סימן.

מתוך כך עולה השאלה האם מניין הוא סימן.

מסקנת הסוגיה

המסקנה הישירה של הסוגיה היא שמחרוזות של דגים הן של מוצאן בשני תנאים:

1)       כאשר הם קשורים בקשר המקובל בין הדייגים.

2)       כאשר המניין של כל המחרוזות שווה.

מכלל הדברים למדנו:

1)       קשר הוא סימן מובהק.

2)       מניין הוא סימן מובהק, ולתשובת רב ששת גם מידה ומשקל.

 

פסיקת ההלכה

א.       לעניין דין המשנה, הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה בפרק טו הלכה ח מ הביא את המשנה כצורתה, וכתב שמחרוזות של דגים הרי אלו שלו מפני שאין בהם סימן.

ב.       לעניין קשר בהלכה ו שם פסק:

"מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן שמא בעליהן הניחום שם, ואם נטלן הרי אלו שלו, ואם היו קשורין קשר שהוא סימן חייב להכריז".

ג.        לעניין מניין ומידה ומשקל פסק בהלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ה:  

"הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה, והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקין הן".

ה.           חתיכות של בשר

סוגיה

וחתיכות של בשר ... הרי אלו שלו. אמאי? להוי משקלא סימן!

במשקלא דשוין.

ותהוי חתיכה גופה סימן, או דדפקא או דאטמא? מי לא תניא: מצא חתיכות דגים ודג נשוך - חייב להכריז, חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו!

הכא במאי עסקינן - בדאיכא סימנא בפסקא. כי הא דרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא. דיקא נמי, דקתני דומיא דדג נשוך, שמע מינה.

ו.              כדי יין וכדי שמן

סוגיה

אמר מר[1]: חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים הרי אלו שלו. והא תנן: כדי יין וכדי שמן חייב להכריז!

1)       אמר רבי זירא אמר רב: מתניתין ברשום.

מכלל דברייתא - בפתוח, אי בפתוח - אבידה מדעת היא!

אמר רב הושעיא: במציף.

2)       אביי אמר: אפילו תימא אידי ואידי ברשום, ולא קשיא: כאן - קודם שנפתחו האוצרות, כאן - לאחר שנפתחו האוצרות. כי הא דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות, אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: זיל שקול לנפשך.

ז.              מקום כסימן

בעיא

בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום הוי סימן, או לא הוי סימן?

תשובה

אמר ליה: תניתוה, מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו. ואי סלקא דעתך דמקום הוי סימן, לכרוז מקום!

דחיה

אמר רב זביד: הכא במאי עסקינן - ברקתא דנהרא.

שמועה

לשון ראשון – מקום הוי סימן

אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן - דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך אתרמי נמי לחברך.

לשון שני – מקום לא הוי סימן

איכא דאמרי, אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן - דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום, אתרמי נמי לחברך האי מקום.

מעשה

ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא, אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל שקול לנפשך, חזייה דהוה קא מחסם, אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה. לימא קא סבר רב מקום לא הוי סימן? - אמר רבי אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא דקדחי ביה חלפי.

ח.           כלי אנפוריא

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז.

פירוש

מאי אנפוריא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין.

סוגיה

היכי דמי? אי אית בהו סימן - כי לא שבעתן העין מאי הוי? אי דלית בהו סימן - כי שבעתן העין מאי הוי?

לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. שבעתן העין - קים ליה בגוייהו, ומהדרינן ליה. כי לא שבעתן העין - לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה. דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא,

מסכת בבא מציעא דף כד עמוד א

ובאושפיזא.

מאי נפקא מינה?

אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה.

מעשה

מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא, חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה. אמר: היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה. כפתיה ואודי.

ט.          כלים חדשים ששבעתן העין

ברייתא

תניא: מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז. ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין, שאינו חייב להכריז - כגון בדי מחטין וצינוריות, ומחרוזות של קרדומות. כל אלו שאמרו אימתי מותרים - בזמן שמצאן אחד אחד, אבל מצאן שנים שנים - חייב להכריז.

פירוש

מאי בדי - שוכי,

ואמאי קרו ליה בדי?

דבר דתלו ביה מידי, בד קרו ליה. כי ההוא דתנן התם: עלה אחד בבד אחד.

י.              המוצא במקום שהרבים מצויים שם

ברייתא

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

בעיא

איבעיא להו:

1)       כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל - לא, או דלמא: אפילו ברוב ישראל נמי אמר?

2)       אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל נמי אמר, פליגי רבנן עליה או לא פליגי?

3)       ואם תמצא לומר פליגי, ברוב ישראל ודאי פליגי, ברוב נכרים פליגי או לא פליגי?

4)       ואם תמצא לומר פליגי אפילו ברוב נכרים, הלכה כמותו או אין הלכה כמותו?

5)       אם תמצא לומר הלכה כמותו, דוקא ברוב נכרים או אפילו ברוב ישראל?

תשובות

1)       ברייתא

תא שמע[2]: המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא - רבי שמעון בן אלעזר, שמעת מינה - אפילו ברוב ישראל נמי.

דחייה

הכא במאי עסקינן - במפוזרין.

אי במפוזרין מאי אריא מקום שהרבים מצויין שם? אפילו אין הרבים מצויין שם! אלא

לעולם בצרורין, והכא במאי עסקינן - בבתי כנסיות של נכרים.

בתי מדרשות מאי איכא למימר? - בתי מדרשות דידן, דיתבי בהו נכרים.

השתא דאתית להכי, בתי כנסיות נמי דידן, דיתבי בהו נכרים.

2)       ברייתא

תא שמע[3]: מצא בה אבידה, אם רוב ישראל - חייב להכריז, אם רוב נכרים - אינו חייב להכריז.

מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא - רבי שמעון בן אלעזר, שמעת מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל - לא.

דחיה

הא מני - רבנן היא.

תפשוט מינה דמודו ליה רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים[4]!

1)       אלא, לעולם רבי שמעון בן אלעזר היא, ואפילו ברוב ישראל נמי, והכא במאי עסקינן - בטמון.

אי בטמון - מאי עבידתיה גביה? והתנן: מצא כלי באשפה, מכוסה - לא יגע בו, מגולה - נוטל ומכריז!

כדאמר רב פפא: באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה לפנותה. הכא נמי - באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה לפנותה.

מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב

2)       ואיבעית אימא: לעולם רבנן, מי קתני הן שלו? אינו חייב להכריז קתני, ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא, ושקיל.

3)       מימרא

תא שמע[5] דאמר רב אסי: מצא חבית יין בעיר שרובה נכרים - מותרת משום מציאה, ואסורה בהנאה. בא ישראל ונתן בה סימן - מותרת בשתיה למוצאה.

כמאן - כרבי שמעון בן אלעזר, שמע מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל - לא.

דחיה

לעולם אימא לך רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל נמי קאמר, ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא.

סוגיית המימרא

וכי מאחר דאסירא בהנאה, מותרת משום מציאה למאי הלכתא?

אמר רב אשי: לקנקנה.

מעשה

ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן. אתא לקמיה דרב יהודה. אמר ליה: זיל אכריז.

סוגיה

והא זוטו של ים הוא!

שאני נהר בירן, כיון דמתקיל לא מיאש.

והא רובא נכרים נינהו, שמע מינה אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב נכרים!

שאני נהר בירן, דישראל סכרו ליה, וישראל כרו ליה. כיון דישראל סכרו ליה - אימור מישראל נפל, וכיון דישראל כרו ליה - לא מיאש.

מעשה

רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו?

אמר ליה: הרי אלו שלו.

בא ישראל ונתן בה סימן מהו?

אמר ליה: חייב להחזיר.

תרתי?

אמר ליה: לפנים משורת הדין.

מעשה

כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא, ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא, לפנים משורת הדין.

מעשה

רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו?

אמר ליה: הרי אלו שלו.

בא ישראל ונתן בה סימן מהו?

אמר ליה: הרי אלו שלו.

והלא עומד וצווח!

נעשה כצווח על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים[6].

מעשה

ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא, ושדיה בצנייתא דבי בר מריון. אתא לקמיה דאביי. אמר ליה: זיל שקול לנפשך.

סוגיה

והא רובא דישראל נינהו, שמעת מינה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!

שאני דיו, דכזוטו של ים דמי.

והא אמר רב: בשר שנתעלם מן העין אסור!

בעומד ורואהו.

מעשה

רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו.

שמועה

אמר רבי אמי: התירוהו לו משום מציאה - כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה - כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי. דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו הלך ומצאן שחוטין - רבי יהודה אוסר, ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה, ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית.

סוגיה

מדהתירוהו לו משום שחיטה - רובא ישראל נינהו, שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! 

אמר רבא: ורוב נכרים ורוב טבחי ישראל.

מעשה

רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה דרבי אסי, ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא. ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.

מעשה

רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי, אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא, ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.

משנה

ואלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות,

בבא מציעא דף כה עמוד א

שלשה מטבעות זה על גב זה, כריכות ברשות היחיד, וככרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן, כדי יין וכדי שמן - הרי אלו חייב להכריז.

גמרא

1)    דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן

סתירה

טעמא - דמצא פירות בכלי, ומעות בכיס. הא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות - הרי אלו שלו. תנינא להא, דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות - הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע, מקצתן בכיס ומקצתן על גבי קרקע - חייב להכריז. ורמינהו: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן - חייב להכריז. בא בעל סימן ונטל את שלו - זכה הלה בדבר שאין בו סימן!

א.         אמר רב זביד: לא קשיא: הא - בכובא וכיתנא, הא - בצנא ופירי.

ב.         רב פפא אמר: הא והא בצנא ופירי, ולא קשיא; הא - דאשתייר בה מידי, הא - דלא אשתייר בה מידי.

ג.          ואיבעית אימא: הא והא דלא אשתייר בה מידי, ולא קשיא: הא - דמהדרי אפיה לגבי פירי, הא - דלא מהדרי אפיה לגבי פירי.

ד.         ואיבעית אימא: הא והא דמהדרי אפיה לגבי פירי, ולא קשיא; הא - דאית לה אוגנין לצנא, הא - דלית לה אוגנין לצנא.

2)    מניין ומקום

סוגיה

צבורי פירות וצבורי מעות. שמעת מינה - מנין הוי סימן!

תני: צבור פירות.

שמעת מינה מקום הוי סימן!

תני: צבורי פירות.

3)    שלשה מטבעות זה על גב זה

שמועה

אמר רבי יצחק מגדלאה: והוא שעשויין כמגדלין.

סיוע

תניא נמי הכי: מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, עשויין כמגדלים - חייב להכריז. ואלו הן עשויין כמגדלים - שלשה מטבעין זה על גב זה.

סוגיה

הא גופא קשיא, אמרת: מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, הא משלחפי - שלחופי - חייב להכריז.

אימא סיפא: עשויין כמגדלין חייב להכריז, הא משלחפי שלחופי - הרי אלו שלו!

תנא, כל שאין עשויין כמגדלין - מפוזרות קרי להו,

שמועה

אמר רבי חנינא: לא שנו אלא של שלשה מלכים, אבל של מלך אחד - אינו חייב להכריז.

סוגיה

היכי דמי? אי דעשויין כמגדלין - אפילו של מלך אחד נמי, ואי דאין עשויין כמגדלין - אפילו של שלשה מלכים נמי לא! אלא, אי אתמר הכי אתמר: לא שנו אלא של מלך אחד כעין שלשה מלכים, (אבל של מלך אחד אינו חייב להכריז). והיכי דמי דעשויין כמגדלים - רויחא תתאה ומציעא עילויה, וזוטא עילויה מציעא, דאמרינן: אנוחי אנחינהו. אבל של מלך אחד, דכולהו כי הדדי נינהו, אף על גב דמנחי אהדדי - הרי אלו שלו, אימר אתרמויי אתרמי, ובהדי הדדי נפול.

ורבי יוחנן אמר: אפילו של מלך אחד נמי מכריז.

סוגיה

מאי מכריז - מנין, מאי איריא תלתא? אפילו תרין נמי! - אמר רבינא: טבעא מכריז.

בעיא

בעי רבי ירמיה: כשיר מהו, כשורה מהו, כחצובה מהו, כסולם מהו?

תשובה

פשוט מהא חדא, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כל שאילו מכניס לה קיסם ביניהן ונוטלם בבת אחת - חייב להכריז.

בעיא

בעי רב אשי:

בבא מציעא דף כה עמוד ב

כאבני בית קוליס מהו?

תשובה

תא שמע, דתניא: מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, כאבני בית קוליס - חייב להכריז. ואלו הן אבני בית קוליס: אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן.

ברייתא

תנו רבנן: המוצא סלע בשוק, ומצאו חבירו ואמר שלי היא, חדשה היא, נירונית היא, של מלך פלוני היא - לא אמר כלום. ולא עוד, אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום, לפי שאין סימן למטבע,

דאמר דלמא אפוקי אפקא, ומאיניש אחרינא נפל.

הנחיות כלליות ללימוד

א.      בכל דין המובא בתלמוד, לשאול את עצמנו מהו החידוש בדין זה.

ב.      אם ישנה מחלוקת בין החכמים, להבין בעצמנו את שורש המחלוקת. הבנת שורש המחלוקת צריכה להיעשות תוך  כדי הלימוד הראשוני. כאשר אנו מפרשים לעצמנו את שורש המחלוקת, דעות החכמים נחקקות בלבנו, ואנו זוכרים אותם היטב, ומיהו בעל כל דעה.

ג.        יש לעמוד על מבנה הסוגיה, על פי המונחים של רבי שמואל הנגיד במבוא לתלמוד שלו (ראה עלון).  

ד.      הסוגיה בנויה מדין ודיון. בסוף הסוגיה צריך לדעת מהי  מסקנת הדיון התלמודי. לא תמיד ההלכה נסגרת ברמת הדיון התלמודי. במקרים אלו נלמד את מסקנות הפוסקים (רמב"ם וטור, ואם אפשר גם רי"ף ורא"ש. שולחן ערוך). ואת המחלוקת ביניהם וממה היא נובעת.

ה.       הנקודה האחרונה היא ידיעת הסוגיה. הכוונה היא ללמוד על מנת לדעת. ככל שנקפיד על הדגשים שהובאו לעיל הסוגיה תהיה בהירה יותר וממילא גם יהיה קל יותר לחזור עליה ולזכור את המהלך, או לפחות את הדין היסודי ואת פסיקת ההלכה.  

 

משנה

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות - הרי זה לא יגע בהן.

מצא כלי באשפה, אם מכוסה - לא יגע בו, אם מגולה - נוטל ומכריז.

גמרא

1.    הרי זה לא יגע בהן

סוגיה

מאי טעמא?

דאמרינן: הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו - לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו.

ואמאי? ליהוי קשר סימנא!

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: במקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו.

ולהוי מקום סימן!

אמר רב עוקבא בר חמא: במדדין.

אי במדדין - מעלמא אתו, ומותרין!

איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר אינש אצנעינהו, והוה ליה ספק הינוח, ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר.

2.    מצא כלי באשפה, מכוסה לא יגע בו מגולה - נוטל ומכריז

סתירה

ורמינהו: מצא כלי טמון באשפה - נוטל ומכריז, שכן דרך אשפה לפנות!

1)       אמר רב זביד: לא קשיא: הא - בכובי וכסי, הא - בסכיני והמניק. בכובי וכסי - לא יגע, בסכיני והמניק - נוטל ומכריז.

2)       רב פפא אמר: הא והא בכובי וכסי, ולא קשיא; כאן - באשפה העשויה לפנות, כאן - באשפה שאינה עשויה לפנות.

אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא!

אלא, באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה לפנותה.

סוגיה

בשלמא לרב פפא - היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות, אלא לרב זביד מאי שכן דרך אשפה לפנות?

שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים.

 

משנה

מצא בגל ובכותל ישן - הרי אלו שלו.

מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים - אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו.

גמרא

1.    מצא בגל ובכותל ישן - הרי אלו שלו.

תוספתא

תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן.

סוגיה

אטו אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי?

לא צריכא,

מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א

דשתיך טפי.

2.    בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית

שמועה

אמר רב אשי: סכינא - בתר קתא, וכיסא בתר שנציה.

סוגיה

ואלא מתניתין, דקתני מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ולחזי, אי קתא לגאו אי קתא לבר, אי שנציה לגאו אי שנציה לבר!

מתניתין באודרא ונסכא.

תוספתא

תנא: אם היה כותל ממולא מהן - חולקין.

סוגיה

פשיטא!

לא צריכא דמשפע בחד גיסא, מהו דתימא אשתפוכי אישתפוך, קא משמע לן.

3.    אם היה משכירו לאחרים אפילו (מצא) בתוך הבית הרי אלו שלו

סוגיה

ואמאי? ליזיל בתר בתרא! מי לא תנן: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר, בהר הבית - חולין. ובירושלים, בשאר ימות השנה - חולין, בשעת הרגל - הכל מעשר, ואמר רבי שמעיה בר זעירא: מאי טעמא - הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום. אלמא אמרינן: קמאי קמאי אזלו, והני אחריני נינהו. הכא נמי, קמא קמא אזל והני דבתרא הוא!

1)       אמר ריש לקיש משום בר קפרא: כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל.

שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!

2)       אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון שעשאו פונדק לשלשה נכרים.

3)       רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו תימא לשלשה ישראל, מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה מיאש. מימר אמר: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי אלא הני, אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי, ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו? אי דעתייהו לאהדורה - אהדרוה ניהלי, והאי דלא אהדרוה לי - בדעתייהו למיגזלה.

ואזדא רב נחמן לטעמיה,

שמועה

דאמר רב נחמן: ראה סלע

בבא מציעא דף כו עמוד ב

שנפל משנים - חייב להחזיר.

מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה לא מיאש. מימר אמר: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי, נקיטנא ליה ואמינא ליה: אנת הוא דשקלתיה!

בשלשה אינו חייב להחזיר,

מאי טעמא - ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש. מימר אמר: מכדי תרי הוו בהדאי, אי נקיטנא להאי - אמר: לא שקלתיה, ואי נקיטנא להאי - אמר: לא שקלתיה.

שמועה

לשון ראשון

אמר רבא: האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר - לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד - חייב להחזיר.

מאי טעמא? אימור שותפי נינהו, ולא מיאשו.

לשון שני

איכא דאמרי, אמר רבא: אף על גב דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר.

מאי טעמא? אימור שותפי נינהו, וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה.

4.    מצוות השבת אבדה לפני יאוש ולאחר יאוש

א.            שמועה

ואמר רבא:

1)       ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה - עובר בכולן; משום "לא תגזול" (ויקרא יט) ומשום "השב תשיבם"  (דברים כב)  ומשום "לא תוכל להתעלם" (שם). ואף על גב דחזרה לאחר יאוש - מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד - עבד.

2)       נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה - עובר משום השב תשיבם.

3)       המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה - אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.

שמועה

אמר רבא: האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא, ואשכחיה ושקליה - לא מיחייב לאהדורי ליה.

מאי טעמא - ההוא דנפל מיניה מיאש הוא,

אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל - מימר אמר: כי היכי דנפול מינאי דידי - הכי נפול מאיניש אחרינא, ומשכחנא מידי.

משנה

מצא בחנות - הרי אלו שלו, בין התיבה ולחנוני - של חנוני.

לפני שולחני - הרי אלו שלו, בין הכסא ולשולחני - הרי אלו של שולחני.

הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו. אם היו צרורין - נוטל ומכריז.

גמרא

1.    לפני שולחני הרי אלו שלו

שמועה

אמר רבי אלעזר: אפילו מונחין על גבי שולחן.

קושיה

תנן: לפני שולחני - הרי אלו שלו, הא על גבי שולחן - דשולחני.

פרוק

אימא סיפא: בין הכסא ולשולחני - - של שולחני, הא על גבי שולחן - שלו! אלא, מהא ליכא למשמע מינה.

סוגיה

ורבי אלעזר, הא מנא ליה?

אמר רבא: מתניתין קשיתיה, מאי אריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני? ליתני על שולחן, אי נמי: מצא בשולחנות כדקתני רישא: מצא בחנות - שלו. אלא שמע מינה: אפילו מונחין על גבי שולחן - הרי אלו שלו.

2.    הלוקח פירות מחבירו וכו'

שמועה

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו אלא
 מסכת בבא מציעא דף כז עמוד א

בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר.

ברייתא

וכן תני תנא קמיה דרב נחמן: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר.

סוגיה

אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דשן?

אמר ליה: איסמיה?

אמר ליה: לא תתרגם מתניתין כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.

משנה

אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז.

גמרא

1.    אף השמלה היתה בכלל כל אלו

פירוש

מאי בכלל כל אלו?

אמר רבא: בכלל "כל אבדת אחיך" (דברים כב).

צריכותא

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא שור חמור שה ושמלה?

צריכי, דאי כתב רחמנא שמלה, הוה אמינא: הני מילי - בעדים דגופה וסימנין דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף - אימא לא מהדרינן ליה, כתב רחמנא חמור, דאפילו חמור בסימני האוכף.

שור ושה דכתב רחמנא למה לי?

שור - דאפילו לגיזת זנבו, ושה - לגיזותיו.

ולכתוב רחמנא שור, דאפילו לגיזת זנבו, וכל שכן שה לגיזותיו!

אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבידה לדברי הכל קשיא.

סוגיה

ואימא לגללים הוא דאתא!

גללים אפקורי מפקר להו.

ודילמא לסימנין הוא דאתא? דאיבעיא לן: סימנין דאורייתא או דרבנן, כתב רחמנא שה - דאפילו בסימנין מהדרינן, וסימנין דאורייתא!

אמרי, מדקתני להו תנא לסימנין גבי שמלה, דקתני: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין - חייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין - חייב להכריז, שמע מינה דשה לאו לסימנין הוא דאתא.

2.    אבדה שאין בה שווה פרוטה

ברייתא

תנו רבנן: "אשר תאבד" (דברים כב) - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה.

רבי יהודה אומר: "ומצאתה" - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה.

סוגיה

מאי בינייהו?

אמר אביי: משמעות דורשין איכא בינייהו. מר נפקא ליה מאשר תאבד - ומר נפקא ליה מומצאתה.

ולמאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי ומצאתה מאי עביד ליה?

ההוא מיבעי ליה לכדרבנאי, דאמר רבנאי ומצאתה - דאתאי לידיה משמע.

ולמאן דנפקא ליה מומצאתה, האי אשר תאבד מאי עביד ליה?

מבעי ליה לכדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - שנאמר כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם.

ואידך, הא דרבנאי מנא ליה?

נפקא ליה מומצאתה.

ואידך, הא דרבי יוחנן מנא ליה?

נפקא ליה ממנו.

ואידך: ממנו לא משמע ליה.

רבא אמר: פרוטה שהוזלה איכא בינייהו. מאן דאמר מאשר תאבד - איכא, ומאן דאמר מומצאתה - ליכא.

ולמאן דאמר אשר תאבד - הא בעינן ומצאתה וליכא!

אלא, פרוטה שהוקרה איכא בינייהו. מאן דאמר ומצאתה - איכא, ומאן דאמר אשר תאבד - ליכא.

ולמאן דאמר ומצאתה, הא בעינן אשר תאבד וליכא!

אלא, פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו. מאן דאמר אשר תאבד - איכא, ומאן דאמר ומצאתה - בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה.

3.    סימנים דאורייתא או דרבנן

בעיא

איבעיא להו: סימנין דאורייתא או דרבנן?

מאי נפקא מינה

בבא מציעא דף כז עמוד ב

לאהדורי גט אשה בסימנים. אי אמרת דאורייתא - מהדרינן, ואי אמרת דרבנן, כי עבוד רבנן תקנתא - בממונא, אבל באיסורא - לא עבוד רבנן תקנתא.

תשובות

1)       תא שמע: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין - חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין - חייב להכריז!

תנא תובעין אצטריכא ליה, סימנין כדי נסבא.

2)       תא שמע: חמור בסימני אוכף!

אימא: בעדי אוכף.

3)       תא שמע: "והיה עמך עד דרש אחיך אתו" (דברים כב), וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו? אלא, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי. מאי לאו בסימנין?

לא, בעדים.

4)       תא שמע: אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. שמע מינה: סימנין לאו דאורייתא!

אמרי: גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה.

אי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן?

אמרי: אוכף, לא שאולי אינשי אוכפא, משום דמסקב ליה לחמרא.

איבעית אימא: כליו - בחיורי ובסומקי.

אלא הא דתניא: מצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו - אפילו לזמן מרובה כשר. ואי סלקא דעתך חיישינן לשאלה, כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר? ניחוש לשאלה!

אמרי: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. כיס וארנקי - משום דמסמני, וטבעת משום דמזייף.

סוגיה

טענה

לימא כתנאי: אין מעידין על השומא, ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא. מאי לאו בהא קמיפלגי: דתנא קמא סבר: סימנין דרבנן, ואלעזר בן מהבאי סבר: סימנין דאורייתא.

דחיה

א)      אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דאורייתא, והכא - בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי. מר סבר: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: שומא אינה מצויה בבן גילו.

ב)      איבעית אימא: דכולי עלמא שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא - בסימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי. מר סבר: סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר: סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה.

ג)        איבעית אימא: דכולי עלמא שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. וסימנין דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי; מר סבר: שומא סימן מובהק הוא, ומר סבר: שומא לאו סימן מובהק הוא.

סוגיה

אמר רבא: אם תמצי לומר סימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא בסימנין - דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין, כי היכי דכי אבדה ליה לדידה נמי נהדרו ליה בסימנין.

אמר ליה רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו?

אלא: ניחא ליה לבעל אבידה למיהב סימנין ולמשקליה. מידע ידע דעדים לית ליה, ומימר אמר: כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה, ואנא יהיבנא סימנין מובהקים דידה ושקלנא לה.

אלא הא דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה - יחזיר ללוה, שלשה שלוו מן האחד - יחזיר למלוה, ניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה?

אמר ליה: התם סברא הוא, אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה - דגבי לוה שכיחי, גבי מלוה לא שכיחי, שמע מינה מלוה נפול. שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה - דגבי מלוה שכיחי, גבי לוה לא שכיחי.

בבא מציעא דף כח עמוד א

אלא הא דתנן: מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות - הרי זה יחזיר, הכי נמי דניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה?

אלא אמר רבא: סימנין דאורייתא, דכתיב "והיה עמך עד דרש אחיך אתו" (דברים כב). וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו? אלא, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי. לאו בסימנין? שמע מינה.

רשימת שמועות

אמר רבא: אם תמצי לומר סימנין דאורייתא. - אם תמצי לומר? הא פשיט ליה סימנין דאורייתא! - משום דאיכא למימר כדשנינן.

1)       סימנין וסימנין - יניח,

2)       סימנין ועדים - ינתן לבעל העדים,

3)       סימנין וסימנין ועד אחד - עד אחד כמאן דליתיה דמי, ויניח.

4)       עדי אריגה ועדי נפילה - תנתן לעדי נפילה, דאמרינן זבוני זבנה, ומאיניש אחרינא נפל.

5)       מדת ארכו ומדת רחבו - תנתן למדת ארכו, דמדת רחבו שעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי, ומדת ארכו לא משתער לה.

6)       מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו - ינתן למדת ארכו ורחבו.

7)       מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו - ינתן למדת משקלותיו.

8)       הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט - ינתן לה.

במאי? אילימא במדת ארכו ורחבו - דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא: נקב יש בו בצד אות פלוני.

9)       הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סמני החוט - ינתן לה.

במאי? אילימא בחיורא ובסומקא - ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה? אלא, במדת ארכו.

10)   הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה - ינתן לו, מאי טעמא - מידע ידעה דכל מה דאית ליה - בחפיסה הוא דמנח ליה.

משנה

ועד מתי חייב להכריז? עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד.

גמרא

א.        עד כדי שידעו בו שכניו

תוספתא

תנא: שכני אבידה.

פירוש

מאי שכני אבידה? אילימא שכינים דבעל אבידה - אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה!

אלא: שכני מקום שנמצאת בו אבידה.

ב.        רבי יהודה אומר... ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלושה ויחזור שלושה ויכריז יום אחד

רמיה

ורמינהו: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, (שהוא) חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל לנהר פרת!

1)       אמר רב יוסף: לא קשיא: כאן - במקדש ראשון, כאן - במקדש שני. במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, דכתיב בהו "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב" (מלכים א, ד) - בעינן כולי האי, במקדש שני דלא נפישי ישראל טובא, דכתיב בהו "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים" (עזרא ב) - לא בעינן כולי האי.

2)       אמר ליה אביי: והא כתיב "וישבו הכהנים והלוים וגו' (נחמיה ז) "והמשררים והשוערים... וכל ישראל בעריהם" (עזרא ב) וכיון דהכי הוא - אפכא מסתברא: מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא, דמצוות עלמא, ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא - לא בעינן כולי האי, וסגי בתלתא יומא. מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא ולא מצוות עלמא, ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא - בעינן כולי האי.

3)       רבא אמר: לא שנא במקדש ראשון ולא שנא במקדש שני, לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי.

שמועה

אמר רבינא: שמע מינה כי מכריז - גלימא מכריז. דאי סלקא דעתך אבידתא מכריז, בעינן למטפי ליה חדא יומא לעיוני במאניה. אלא שמע מינה: גלימא מכריז, שמע מינה.

רבא אמר: אפילו תימא אבידתא מכריז, לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי.

ג.         שלושה רגלים

ברייתא

תנו רבנן: רגל ראשון אומר: רגל ראשון, רגל שני אומר: רגל שני, רגל שלישי אומר סתם.

סוגיה

ואמאי? לימא רגל שלישי?

דלא אתי לאחלופי בשני.

שני נמי,

בבא מציעא דף כח עמוד ב

אתיא לאחלופי בראשון!

הא קא אתי רגל שלישי.

ד.        השבת אבדה בזמן בית המקדש ומשחרב בית המקדש

ברייתא

תנו רבנן: בראשונה, כל מי שמצא אבידה - היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד.

משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

ומשרבו האנסים - התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו.

פירוש

מאי משרבו האנסין? - דאמרי: אבידתא למלכא.

מעשה

רבי אמי אשכח אודייא דדינרי, חזייה ההוא רומאה דקא מירתת. אמר ליה: זיל שקול לנפשך, דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא.

ברייתא

תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. וזו היא ששנינו: צאו וראו אם נמחת אבן הטוען.

משנה

אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו, שנאמר "עד דרש אחיך אתו" (דברים כב) - עד שתדרוש את אחיך, אם רמאי הוא אם אינו רמאי.

גמרא

א.        כיצד מכריז: אבדה מצאתי או גלימה מצאתי

שמועה

אתמר, רב יהודה אמר: אבידתא מכריז, ורב נחמן אמר: גלימא מכריז.

רב יהודה אמר: אבידתא מכריז, דאי אמרת גלימא מכריז - חיישינן לרמאי. רב נחמן אמר: גלימא מכריז, לרמאי לא חיישינן, דאם כן אין לדבר סוף.

קושיה

תנן: אמר את האבידה ולא אמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו.

אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז - הא קא משמע לן, אף על גב דאמר גלימא, כי לא אמר סימנין - לא מהדרינן ליה.

אלא אי אמרת גלימא מכריז, אמר איהו גלימא ואמר איהו גלימא, צריכא למימר כי לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה?

פרוק

אמר רב ספרא: לעולם גלימא מכריז. אמר איהו גלימא, ואמר איהו סימנין. ומאי לא אמר את סימניה - לא אמר סימנין מובהקין דידה.

ב.             והרמאי אף על פי שאמר את סימניה הרי זה לא יתן לו

ברייתא

תנו רבנן: בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה - היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאין, התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו רמאי את, וטול.

מעשה

כי הא דאבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוה.

אתא לקמיה דרבה בר רב הונא, אמר ליה: זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את, וטול.

אזל אייתי סהדי, אמר להו: ידעיתון ביה דרמאי הוא? - אמרו ליה: אין.

אמר להו: אנא רמאה אנא? - אמרו ליה: אנן לאו רמאי את קאמרינן.

אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, לא מייתי איניש חובתא לנפשיה.

משנה

כל דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל, ודבר שאין עושה ואוכל - ימכר. שנאמר "והשבותו לו" (דברים כב) - ראה היאך תשיבנו לו.

מה יהא בדמים?

רבי טרפון אומר: ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.

רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן.

גמרא

א.        כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל

שמועה

ולעולם? אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש.

 

ברייתא מסייעת

תניא נמי הכי: כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור - מטפל בהן עד שנים עשר חדש. מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן.

עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן.

אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום, מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן.

שמועה

 אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת כבהמה גסה.

ברייתא מסייעת

תניא נמי הכי: תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש, מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן.

עגלים וסייחין מטפל בהן שלשים יום, מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן.

אווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו - מטפל בהן שלשה ימים, מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן.

סוגיה

קשיא עגלים וסייחין אעגלים וסייחין, אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין!

עגלים וסייחין אעגלים וסייחין לא קשיא; הא - דרעיא, והא - דפטומא.

אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא: הא - ברברבי, הא - בזוטרי.

ב.        ושאינו עושה ואוכל – ימכר

ברייתא

תנו רבנן: והשבותו לו - ראה היאך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים, וסיח לסייחין, אווזא לאווזין, ותרנגול לתרנגולין.

ג.                  מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא

מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש וכו'.

דיוק - שמועה

עד כאן לא פליגי

בבא מציעא דף כט עמוד א

אלא כשנשתמש בהן, אבל לא נשתמש בהן, אם אבדו - פטור.

תיובתא

לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף. דאתמר, שומר אבידה. רבה אמר: כשומר חנם, רב יוסף אמר: כשומר שכר.

פרוק

אמר לך רב יוסף: בגניבה ואבידה - דכולי עלמא לא פליגי דחייב, כי פליגי - באונסין דשואל. רבי טרפון סבר: שרו ליה

רבנן לאשתמושי בגוייהו, והוה ליה שואל עלייהו. ורבי עקיבא סבר: לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו, הלכך לא הוי שואל עלייהו.

סוגיה

אי הכי, לפיכך דאמר רבי עקיבא למה לי? אי אמרת בשלמא בגניבה ואבידה הוא דפליגי - היינו דקתני רבי עקיבא עומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן, סלקא דעתך אמינא שומר שכר הוי כדרב יוסף, ובגניבה ואבידה מחייב - קא משמע לן, לפיכך, השתא דאמרת לא ישתמש בהן - שומר שכר לא הוי, ולא מחייב בגניבה ואבידה. אלא אי אמרת בגניבה ואבידה דכולי עלמא לא פליגי דחייב, כי פליגי - באונסין דשואל, מאי לפיכך דרבי עקיבא? הכי מבעי ליה למתנא: רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן ואנא ידענא, דכיון דלא ישתמש בהן - לאו שואל הוי, ואינו חייב באחריותן, לפיכך דרבי עקיבא למה לי?

משום, לפיכך דרבי טרפון.

ולפיכך דרבי טרפון למה לי?

הכי קאמר: כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו - כמאן דאישתמש בגוייהו דמי וחייב באחריותן.

והא אבדו קתני!

בבא מציעא דף כט עמוד ב

כדרבה, דאמר רבה: נגנבו - בלסטים מזויין, אבדו - שטבעה ספינתו בים.

הלכתא

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון.

מעשה

ביד רחבה הוה ליה הנהו זוזי דיתמי, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: מהו לאשתמושי בגוייהו?

אמר ליה, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון.

אמר ליה אביי: ולאו אתמר עלה, אמר רבי חלבו אמר רב הונא: לא שנו אלא בדמי אבידה, הואיל וטרח בה, אבל מעות אבידה דלא טרח בהו - לא. והני כמעות אבידה דמו.

אמר ליה: זיל, לא שבקו לי דאשרי לך.

משנה

מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות - גוללן. אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו.

מצא כסות - מנערה אחד לשלשים יום, ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו.

כלי כסף וכלי נחושת - משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן.

כלי זהב וכלי זכוכית - לא יגע בהן עד שיבוא אליהו.

מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול.

גמרא

א.        המוצא תפילין

שמועה

אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק - שם דמיהן ומניחן לאלתר.

קושיה

מתיב רבינא: מצא ספרים - קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות - גוללן. גוללן - אין, שם דמיהן ומניחן - לא!

פרוק

אמר אביי: תפילין בי בר חבו משכח שכיחי, ספרים לא שכיחי.

ב.        השואל והמפקיד ספר תורה

ברייתא

תנו רבנן: השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר, פותחו וקורא בו, ובלבד שלא ילמוד בו בתחילה ולא יקרא אחר עמו. וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש, פותחו וקורא בו, אם בשבילו פתחו - אסור. סומכוס אומר: בחדש שלשים יום, בישן שנים עשר חדש. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה שנים עשר חדש.

סוגיה

אמר מר: השואל ספר תורה מחבירו הרי לא ישאילנו לאחר. מאי אריא ספר תורה? אפילו כל מילי נמי! דאמר רבי שמעון בן לקיש: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר.

ספר תורה איצטריכא ליה, מהו דתימא: ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה - קא משמע לן.

סוגיה

פותחו וקורא בו, פשיטא! ואלא למאי שייליה מיניה?

סיפא איצטריכא ליה: ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה.

סוגיה

וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו - גוללו כל שנים עשר חדש, פותחו וקורא בו.

1)       מאי עבידתיה גביה?

2)       ותו: אם בשבילו פתחו אסור - הא אמרת פותחו וקורא בו!

הכי קאמר: אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו - מותר. אם בשבילו פתחו - אסור.

סוגיה

סומכוס אומר: בחדש שלשים יום, בישן שנים עשר חדש.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה שנים עשר חדש.

רבי אליעזר בן יעקב היינו תנא קמא!

אלא אימא: רבי אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שלשים יום.

רמיה

אבל לא ילמוד בו בתחלה ולא יקרא אחר עמו.

ורמינהו: לא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא בו פרשה ויתרגם ולא יפתח בו יותר משלשה דפין, ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד. הא שנים - קורין!

אמר אביי: לא קשיא: כאן - בענין אחד, כאן בשני ענינים.

ג.         מצא כסות מנערה אחד לשלשים יום

סוגיה

למימרא דניעור מעלי לה? והאמר רבי יוחנן: מי שיש לו גרדי אומן בתוך ביתו ינער כסותו בכל יום!

·         אמרי: בכל יום - קשי לה, אחד לשלשים יום - מעלי לה.

·         איבעית אימא: לא קשיא; הא - בחד, והא - בתרי.

·         איבעית אימא: לא קשיא; הא - בידא, והא - בחוטרא.

·         איבעית אימא: לא קשיא; הא בדעמרא, הא - בדכיתנא.

ד.        שתי שמועות של רבי יוחנן במילי דעלמא[7]

שמועה

אמר רבי יוחנן: כסא דחרשין ולא כסא דפושרין.

ולא אמרן אלא בכלי מתכות, אבל בכלי חרש - לית לן בה.

ובכלי מתכות נמי לא אמרן אלא דלא צויץ, אבל דצויץ - לית לן בה.

ולא אמרן אלא דלא שדא בה ציביא, אבל שדא ביה ציביא - לית לן בה.

שמועה

ואמר רבי יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן.

ילבש בכלי פשתן - בכיתנא רומיתא,

וישתמש בכלי זכוכית - בזוגיתא חיורתא,

וישכור פועלים ואל ישב עמהן – תרגומא

בבא מציעא דף ל עמוד א

בתורי, דנפיש פסידייהו.

ה.        שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו וכו'.

בעיא

איבעיא להו: לצורכו ולצורכה מאי?

תשובות

1)       תא שמע: שוטחה לצורכה - לצורכה אין, הא לצורכו ולצורכה - לא.

אימא סיפא: אבל לא לכבודו, לכבודו הוא דלא, הא לצורכה ולצורכו - שפיר דמי! אלא מהא ליכא למשמע מינה.

2)       תא שמע: לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצרכו, אבל ישטחנה על גבי מטה ועל גבי מגוד לצרכה. נזדמנו לו אורחים - לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכו בין לצורכה!

שאני התם, דמקלא קלי לה, אי משום עינא אי משום גנבי.

3)       תא שמע: הכניסה לרבקה ודשה - כשירה,

בשביל שתינק ותדוש - פסולה.

והא הכא, דלצורכו ולצורכה הוא, וקתני פסולה!

שאני התם דאמר קרא "אשר לא עבד בה" (דברים כא) - מכל מקום.

אי הכי, אפילו רישא נמי!

הא לא דמיא אלא להא, דתנן: שכן עליה עוף - כשירה, עלה עליה זכר - פסולה. מאי טעמא - כדרב פפא. דאמר רב פפא: אי כתיב עובד וקרינן עובד - הוה אמינא, אפילו ממילא. ואי כתיב עבד וקרינן עבד - הוה אמינא עד דעבד בה איהו. השתא דכתיב עבד וקרינן עובד - בעינן עובד דומיא דעבד, מה עבד - דניחא ליה, אף עובד - דניחא ליה.

ו.         כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן

ברייתא

תנו רבנן: המוצא כלי עץ - משתמש בהן בשביל שלא ירקבו,

כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור, מפני שמשחיקן.

כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין, מפני שמשחירן.

מגריפות וקרדומות משתמש בהן ברך, אבל לא בקשה, מפני שמפחיתן.

כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון.

סוגיה

פקדון מאי עבידתיה גביה?

אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת: בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים.

ז.         מצא שק או קופה [וכל דבר] שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול.

ברייתא

מנהני מילי? - דתנו רבנן: "והתעלמת" (דברים כב) - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - לכך נאמר והתעלמת מהם.

סוגיה

למאי איצטריך קרא? אילימא לכהן והיא בבית הקברות - פשיטא; האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. ותו: לא דחינן איסורא מקמי ממונא.

אלא לשלו מרובה משל חבירו - מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב: "אפס כי

בבא מציעא דף ל עמוד ב

לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם.

אלא לזקן ואינו לפי כבודו.

 

ח.        זקן ואינה לפי כבודו שהתחיל להשיב

שמועה

אמר רבה: הכישה - חייב בה.

מעשה

אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא להנך עיזי דקיימו, שקל קלא ושדא בהו. אמר ליה: איחייבת בהו, קום אהדרינהו.

בעיא

איבעיא להו: דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר, מהו?

חלקי הסותר

מי אמרינן: השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר - לא לחייב.

או דלמא: בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה, וכיון דאיחייב עליה בשדה - איחייב ליה בעיר?

תיקו

תיקו.

ט.       גדר זקן ואינה לפי כבודו

שמועה

אמר רבא: כל שבשלו מחזיר - בשל חבירו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען - בשל חבירו נמי פורק וטוען.

מעשה

גוף המעשה

רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי, אותבינהו וקא מיתפח.

אמר ליה: דלי לי.

אמר ליה: כמה שוין?

אמר ליה: פלגא דזוזא.

יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה.

הדר זכה בהו, הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו, אמר ליה: לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו.

סוגיה

ומי הוי הפקר כי האי גוונא? והתנן, בית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר, ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה.

אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו, ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה.

והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה!

רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד.

ברייתא

דתני רב יוסף: "והודעת להם" (שמות יח) - זה בית חייהם, "את הדרך" - זו גמילות חסדים, (אשר) "ילכו" - זה ביקור חולים, "בה" - זו קבורה, "ואת המעשה" - זה הדין, "אשר יעשון" - זו לפנים משורת הדין.

סוגיות קצרות הדנות בברייתא

א)      אמר מר: (אשר) "ילכו" - זה ביקור חולים, היינו גמילות חסדים!

לא נצרכה אלא לבן גילו. דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה.

ב)      "בה" - זו קבורה. היינו גמילות חסדים!

לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו.

ג)        "אשר יעשון" - זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.

אלא דיני דמגיזתא לדיינו?

אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

משנה

אי זו היא אבידה? מצא חמור או פרה רועין בדרך - אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה.

החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב להחזירה, שנאמר "השב תשיבם" (דברים כב).

היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם בית דין - מתנה בפני בית דין, אם אין שם בית דין בפני מי יתנה? שלו קודם.

גמרא

א.        אי זו היא אבידה

סוגיה

אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה הוו?

אמר רב יהודה: הכי קאמר, אי זו היא כלל אבידה שהוא חייב בה - מצא חמור ופרה רועין בדרך - אין זו אבידה ולא מיחייב בה, חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים - הרי זו אבידה ומיחייב בה.

ולעולם?

אמר רב יהודה אמר רב: עד שלשה ימים.

היכי דמי? אי בלילותא - אפילו חדא שעתא נמי, אי ביממא - אפילו טובא נמי לא!

לא צריכא, דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא; תלתא יומי אמרינן: איתרמויי אתרמי לה, ונפקא. טפי - ודאי אבידה היא.

ברייתא מסייעת

תניא נמי הכי: מצא טלית וקרדום

בבא מציעא דף לא עמוד א

באסרטיא, ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה.

טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה בין הכרמים - אין זו אבידה.

שלשה ימים זה אחר זה - הרי זו אבידה.

ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם.

ב.        אבדת קרקע

שמועה

אמר רבא: "לכל אבידת אחיך" (דברים כב) - לרבות אבידת קרקע.

סיוע

אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך; ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם.

אמר ליה: אי משום הא - לא תסייעי, הכא במאי עסקינן - בדאיכא עומרין.

אי דאיכא עומרין מאי למימרא?

לא צריכא, דאית בה עומרין דצריכי לארעא. מהו דתימא: כיון דצריכי לארעא - כי גופה דארעא דמיין, קא משמע לן.

ג.         מצא חמור ופרה [וכו'].

סוגיה

הא גופה קשיא!

אמרת: מצא חמור ופרה רועין בדרך - אין זו אבידה, רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים - הויא אבידה.

אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה! רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים - אין זו אבידה!

1)       אמר אביי: "יגיד עליו רעו" (איוב לו), תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה - והוא הדין לרועה בין הכרמים,

תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה - והוא הדין לרצה בדרך.

אמר ליה רבא: אי "יגיד עליו רעו" ליתני קילתא וכל שכן חמירתא: ליתני רצה בדרך דהויא אבידה - וכל שכן רצה בין הכרמים, ולתני רועה בין הכרמים דלא הויא אבידה - וכל שכן רועה בדרך.

2)       אלא אמר רבא: רצה ארצה לא קשיא - הא דאפה לגבי דברא, הא דאפה לגבי מתא. רועה ארועה נמי לא קשיא - כאן באבידת גופה, כאן באבידת קרקע.

כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה - באבידת קרקע, וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה - באבידת גופה, דרצה בין הכרמים - מסקבא, ורועה בין הכרמים - לא מסקבא.

ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק ליה משום אבידת קרקע?

בדנכרי.

ותיפוק ליה משום אבידת גופה, דדלמא קטלו לה!

באתרא דמתרו והדר קטלי.

ודלמא אתרו בה?

אי אתרו בה ולא אזדהרו בה - ודאי אבידה מדעת היא.

ד.        החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר "השב תשיבם"

סוגיה

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: אימא: "השב" - חדא זמנא, "תשיבם" - תרי זמני?

אמר ליה: "השב" - אפילו מאה פעמים משמע. "תשיבם" - אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין - תלמוד לומר תשיבם - מכל מקום.

הכי דמי? אי דמינטרא - פשיטא, אי דלא מינטרא - אמאי?

לעולם דמינטרא, והא קא משמע לן: דלא בעינן דעת בעלים. וכדרבי אלעזר, דאמר: הכל צריכין דעת בעלים, חוץ מהשבת אבידה, שהתורה ריבתה השבות הרבה.

מדרשי הלכה דומים שנדרשו על ידי רבא

"שלח תשלח (את האם ואת הבנים תיקח לך)"

"שלח תשלח" (דברים כב) אימא: "שלח" - חדא זימנא, "תשלח" - תרי זמני?

אמר ליה: שלח אפילו מאה פעמים משמע, תשלח - אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין - תלמוד לומר תשלח, מכל מקום.

"הוכח תוכיח"

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: ואימא "הוכח" (ויקרא יט) - חדא זימנא, "תוכיח" - תרי זמני?

אמר ליה: הוכח - אפילו מאה פעמים משמע, תוכיח - אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין - תלמוד לומר הוכח תוכיח, מכל מקום.

"עזב תעזב עמו"

"עזב תעזב עמו" (שמות כג), אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר עזב תעזב, מכל מקום.

"הקם תקים עמו"

"הקם תקים עמו" (שם) אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מנין - תלמוד לומר "הקם תקים" (דברים כב), מכל מקום.

צריכותא

צריכותא של פריקה וטעינה

ולמה ליה למכתב פריקה ולמה ליה למכתב טעינה?

צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה - הוה אמינא: משום דאיכא צער בעלי חיים, ואיכא חסרון כיס. אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא - אימא לא.

ואי אשמעינן טעינה - משום דבשכר, אבל פריקה דבחנם - אימא לא, צריכא.

ולרבי שמעון, דאמר: אף טעינה בחנם; מאי איכא למימר?

לרבי שמעון לא מסייעי קראי.

צריכותא של פריקה וטעינה מחד והשבת אבדה מאידך

למה לי למכתב הני תרתי, ולמה לי למכתב אבידה?

צריכי, דאי כתב רחמנא הני תרתי - משום דצערא דמרה איתא, צערא דידה איתא. אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא - אימא לא.

ואי אשמעינן אבידה - משום דליתא למרה בהדה.

בבא מציעא דף לא עמוד ב

אבל הני תרתי, דאיתא למרה בהדה - אימא לא, צריכא.

 

מדרשי הלכה - המשך

"מות יומת המכה"

"מות יומת המכה" (במדבר לה) אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו - תלמוד לומר מות יומת, מכל מקום.

"הכה תכה"

"הכה תכה" (דברים יג) אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן, מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן, שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול - תלמוד לומר הכה תכה, מכל מקום.

"השב תשיב"

"השב תשיב" (דברים כד) אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין, משכנו שלא ברשות בית דין מנין - תלמוד לומר השב תשיב, מכל מקום.

"חבל תחבל"

"חבל תחבל" (שמות כב), אין לי אלא שמשכנו ברשות, משכנו שלא ברשות מנין - תלמוד לומר חבל תחבל, מכל מקום.

צריכותא

והני תרי קראי למה לי? - חד לכסות יום וחד לכסות לילה.

"פתח תפתח"

"פתח תפתח" (דברים טו) אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין - תלמוד לומר פתח תפתח, מכל מקום.

"נתן תתן"

"נתן תתן" (דברים טו) אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין - תלמוד לומר נתן תתן, מכל מקום.

"הענק תעניק"

"העניק תעניק" (דברים טו) אין לי אלא שנתברך הבית בגללו מעניקין, לא נתברך הבית בגללו מנין - תלמוד לומר העניק תעניק, מכל מקום.

ולרבי אלעזר בן עזריה, דאמר: נתברך הבית בגללו - מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו - אין מעניקין, תעניק למה לי?

דברה תורה כלשון בני אדם.

"העבט תעביטנו"

"העבט תעביטנו" (דברים טו), אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס - אמר רחמנא: תן לו דרך הלואה. יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין - תלמוד לומר תעביטנו, מכל מקום.

ולרבי שמעון, דאמר: יש לו ואינו רוצה להתפרנס - אין נזקקין לו, תעביטנו למה לי?

דברה תורה כלשון בני אדם.

ה.        היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל (בטל)

תוספתא

(תנן) +מסורת הש"ס: [תנא]+: נותן לו שכרו כפועל בטל.

פירוש

מאי כפועל בטל?

אמר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה.

ו.         אם יש שם בית דין מתנה בפניהם

מעשה

איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי. אתא לקמיה דרבה בר רב הונא. אמר ליה: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו, אי נמי

בבא מציעא דף לב עמוד א

תרי מגו תלתא, ואי נמי - תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא.

אמר ליה: מנא לך הא?

אמר ליה: דתנן אם יש בית דין - מתנה בפניהם, אין שם בית דין - בפני מי יתנה? שלו קודם.

אמר ליה: מי דמי? התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי - בעינן בית דין, אבל הכא דידיה שקלי, גילוי מילתא בעלמא הוא, בתרי סגי ליה. תדע, דתנן: אלמנה מוכרת שלא בפני בית דין.

אמר ליה אביי: ולאו מי אתמר עלה, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל צריכה בית דין של הדיוטות.

משנה

מצאה ברפת - אין חייב בה, ברשות הרבים - חייב בה.

ואם היתה בבית הקברות - לא יטמא לה.

אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר - לא ישמע לו.

פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב, שנאמר "עזב תעזב" (שמות כג).

הלך וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק - פטור. שנאמר עמו. אם היה זקן או חולה - חייב.

מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר: אף לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו, שנאמר תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו.

גמרא

א.        מצאה ברפת אין חייב בה

שמועה

אמר רבא: רפת שאמרו אינה מתעה ואינה משמרת;

אינה מתעה - מדקתני אינו חייב בה,

ואינה משמרת - מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה, דאי סלקא דעתך משמרת - השתא משכח לה אבראי מעייל לה לגואי, משכח לה מגואי מבעיא! אלא שמע מינה: אינה משמרת. - שמע מינה.

שמועה

לשון ראשון

אמר רבי יצחק: והוא שעומדת תוך לתחום.

מכלל דברשות הרבים, ואפילו בתוך התחום - נמי חייב.

לשון שני

איכא דמתני לה אסיפא:

ברשות הרבים חייב בה, אמר רבי יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום.

מכלל דברפת, אפילו עומדת חוץ לתחום - נמי אינו חייב בה.

ב.        בבית הקברות לא יטמא לה

ברייתא

תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו - שנאמר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" (ויקרא יט) - כולכם חייבין בכבודי.

סוגיה

טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי - הוה אמינא: צייתא ליה. ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה!

איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ), ונאמר להלן "כבד את ה' מהונך" (משלי ג). הלכך לציית ליה - קא משמע לן דלא לשמע ליה.

ג.         מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון

פירוש

מאי אבל לא לטעון? אילימא אבל לא לטעון כלל - מאי שנא פריקה - דכתיב "עזב תעזב עמו", טעינה נמי, הכתיב "הקם תקים עמו" (דברים כב)!

אלא: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, ולא לטעון בחנם - אלא בשכר, רבי שמעון אומר: אף לטעון בחנם.

ברייתא

תנינא להא דתנו רבנן[8]: פריקה בחנם, טעינה בשכר. רבי שמעון אומר: זו וזו בחנם.

סוגיה

מאי טעמייהו דרבנן? דאי סלקא דעתך כרבי שמעון - לכתוב רחמנא טעינה, ולא בעי פריקה, ואנא אמינא: ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים, וליכא חסרון כיס - חייב, פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס - לא כל שכן? אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא? לומר לך: פריקה - בחנם, טעינה - בשכר.

ורבי שמעון, מאי טעמא? משום דלא מסיימי קראי.

ורבנן: אמאי לא מסיימי קראי? הכא כתיב רובץ תחת משאו, התם כתיב נופלין בדרך דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע,

ורבי שמעון: נופלין בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע.

ד.        צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן

שמועה

אמר רבא:

בבא מציעא דף לב עמוד ב

מדברי שניהם נלמד: צער בעלי חיים דאורייתא.

ואפילו רבי שמעון לא קאמר אלא משום דלא מסיימי קראי, אבל מסיימי קראי - דרשינן קל וחומר, משום מאי - לאו משום צער בעלי חיים דרשינן?

סוגיה

דלמא משום דאיכא חסרון כיס. והכי קאמר: ומה טעינה דלית בה חסרון כיס - חייב, פריקה דאית בה חסרון כיס - לא כל שכן?

וטעינה אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה, אי נמי אתו גנבי ושקלי כל מה דאיכא בהדיה.

תדע דצער בעלי חיים דאורייתא, דקתני סיפא, רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר [על] משאו - אין זקוק לו, שנאמר "תחת משאו" (שמות כג) - משאוי שיכול לעמוד בו. לאו מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו? מאי טעמא - לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא?

דלמא בתחת משאו פליגי, דרבי יוסי סבר: דרשינן תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי: לא דרשינן תחת משאו.

תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא: הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק - פרוק פטור, שנאמר עמו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה למריה בהדיה, ומי לי כי ליתיה למריה בהדיה?

לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, מי סברת פטור פטור לגמרי? ודלמא: פטור - בחנם, וחייב - בשכר. והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה בשכר, ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא.

(סימ"ן: בהמ"ת בהמ"ת אוה"ב שונ"א רבצ"ן)

סיוע

לימא מסייע ליה: בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל. אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא - משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל. אלא אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אמאי מטפל בה כבהמת ישראל?

התם משום איבה.

הכי נמי מסתברא, דקתני: אם היתה טעונה יין נסך - אין זקוק לה. אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא - משום הכי אין זקוק לה, אלא אי אמרת דאורייתא - אמאי אין זקוק לה?

הכי קאמר: ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה.

קושיות ופרוקים

1. קושיה

תא שמע: בהמת נכרי ומשאוי ישראל - וחדלת. ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי וחדלת? עזב תעזב מבעי ליה!

 

פרוק

לעולם צער בעלי חיים דאורייתא, התם בטעינה.

סוגיית הפרוק

אי הכי, אימא סיפא: בהמת ישראל ומשאוי נכרי - עזב תעזב. ואי בטעינה, אמאי עזב תעזב?

משום צערא דישראל.

אי הכי אפילו רישא נמי!

רישא בחמר נכרי, סיפא בחמר ישראל.

מאי פסקת?

סתמא דמלתא, איניש בתר חמריה אזיל.

והא וחדלת ועזב תעזב בפריקה הוא דכתיבי!

שינוי

אמר ליה: הא מני - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: צער בעלי חיים לאו דאורייתא.

2. קושיה

תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה!

פרוק

אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף.

3. קושיה

תא שמע: שונא שאמרו - שונא ישראל, ולא שונא נכרי. אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי שונא ישראל ומה לי שונא נכרי?

פרוק

מי סברת אשונא דקרא קאי? אשונא דמתניתין קאי.

4. קושיה

תא שמע

בבא מציעא דף לג עמוד א

"רבץ" (שמות כג) - ולא רבצן, "רבץ" - ולא עומד, "תחת משאו" - ולא מפורק, "תחת משאו" - משאוי שיכול לעמוד בו. ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי רובץ ומה לי רבצן ומה לי עומד?

שינוי

הא מני - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים דרבנן.

סוגיית השינוי

הכי נמי מסתברא, דקתני: תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו, מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא - רבי יוסי הגלילי, שמע מינה.

ומי מצית מוקמת לה כרבי יוסי הגלילי? והא קתני סיפא: תחת משאו - ולא מפורק. מאי לא מפורק? אילימא לא מפורק כלל - הא כתיב "הקם תקים עמו" (דברים כב). אלא פשיטא: לא מפורק - בחנם, אלא בשכר. מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא - רבנן!

לעולם רבי יוסי הגלילי היא, ובטעינה סבר לה כרבנן.

ה.        מאמתי חל החיוב לפרוק ולטעון

ברייתא

תנו רבנן: "כי תראה" (שמות כג) יכול אפילו מרחוק - תלמוד לומר: "כי תפגע".

אי "כי תפגע" יכול פגיעה ממש - תלמוד לומר: כי תראה.

ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה - שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל, וזה הוא ריס.

תוספתא

תנא: ומדדה עמו עד פרסה.

שמועה

אמר רבה בר בר חנה: ונוטל שכר.

משנה

אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת,

אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם.

אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם - של אביו קודמת.

היה אביו ורבו נושאין משאוי - מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו.

היה אביו ורבו בבית השבי - פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם - פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.

גמרא

א.        אבדתו קודמת

שמועה

מנא הני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו) - שלך קודם לשל כל אדם.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך.

ב.        היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו

ברייתא

תנו רבנן: רבו שאמרו - רבו שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו.

רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת - זה הוא רבו.

שמועה

אמר רבא: כגון רב סחורה, דאסברן זוהמא ליסטרון.

מעשה

שמואל קרע מאניה עליה ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון.

 

שמועה

אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה. ולענין אבדה במקום אביו - אינן חוזרין אלא לרבו מובהק.

מעשה[9]

קבעי מיניה רב חסדא מרב הונא: תלמיד וצריך לו רבו מאי?

אמר ליה: חסדא חסדא, לא צריכנא לך, את צריכת לי עד ארבעין שנין[10].

איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי. יתיב רב חיסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא, יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא.

הלכתא

איתמר, רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה,

רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: הלכה כרבי יוסי.

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: רבו שלמדו חכמה!

מאי חכמה - רוב חכמתו.

ג.         הקיום המובחר של מצוות תלמוד תורה

ברייתא

תנו רבנן: העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה,

במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר,

בתלמוד - אין לך מדה גדולה מזו,

ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד.

סוגיה

הא גופא קשיא, אמרת: בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד!

אמר רבי יוחנן:

בבא מציעא דף לג עמוד ב

בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא. הדר דרש להו: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד.

הגדה

מאי דרוש - כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב "הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם" (ישעיהו נח).

"הגד לעמי פשעם" - אלו תלמידי חכמים, ששגגות נעשות להם כזדונות.

"ולבית יעקב חטאתם" - אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות.

והיינו דתנן, רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון.

הגדה

דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו" (ישעיהו סו) - אלו תלמידי חכמים,

["אמרו] אחיכם" - אלו בעלי מקרא,

"שונאיכם" - אלו בעלי משנה,

"מנדיכם" - אלו עמי הארץ.

שמא תאמר פסק סברם ובטל סיכוים - תלמוד לומר "ונראה בשמחתכם".

שמא תאמר ישראל יבושו - תלמוד לומר ,"והם יבשו" - נכרים יבושו וישראל ישמחו.

הדרן עלך אלו מציאות.

משנה

המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו,

• שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו: שומר חנם נשבע ויוצא, נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם - למי שהפקדון אצלו.
• נשבע ולא רצה לשלם, נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם - לבעל הפקדון.

גמרא

א.        המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים – אם הנפקד שילם, קנה את כפל

צריכותא

למה ליה למתני בהמה, ולמה ליה למתני כלים?

צריכי, דאי תנא בהמה - הוה אמינא: בהמה הוא דמקני ליה כפילא - משום דנפיש טירחה לעיולה ולאפוקה, אבל כלים דלא נפיש טירחייהו - אימא לא מקני ליה כפילא.

ואי תנא כלים - הוה אמינא: כלים הוא דקמקני ליה כפילא - משום דלא נפיש כפלייהו, אבל בהמה דכי טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה - אימא לא מקני ליה כפילא, צריכא.

אתקפתא

מתקיף לה רמי בר חמא: והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואפילו לרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - הני מילי כגון פירות דקל, דעבידי דאתו, אבל הכא

בבא מציעא לד, א

מי יימר דמגנבא, ואם תמצי לומר דמגנבא - מי יימר דמשתכח גנב, ואי משתכח גנב - מי יימר דמשלם, דלמא מודי ומפטר.

פרוק (לשון ראשון)

אמר רבא: נעשה כאומר לו: לכשתגנב ותרצה ותשלמני - הרי פרתי קנויה לך מעכשיו.

אתקפתא

מתקיף לה רבי זירא: אי הכי, אפילו גיזותיה וולדותיה נמי. אלמה תניא: חוץ מגיזותיה וולדותיה!

פרוק

אלא אמר רבי זירא: נעשה כאומר לו חוץ מגיזותיה וולדותיה.

סוגיה

ומאי פסקא?

 סתמא דמלתא, שבחא דאתא מעלמא - עביד איניש דמקני, שבחא דמגופה - לא עביד איניש דמקני.

פרוק (לשון שני)

איכא דאמרי, אמר רבא: נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני, סמוך לגניבתה קנויה לך.

סוגיה

מאי בינייהו? [

איכא בינייהו קושיא דרבי זירא.

אי נמי, דקיימא באגם.

ב.        גדר "שילם ולא רצה להשבע"

שילם ולא רצה לישבע [וכו'].

שמועה

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שילם שילם ממש, אלא כיון שאמר הריני משלם, אף על פי שלא שילם.

קושיה

תנן: שילם ולא רצה לישבע, שילם - אין, לא שילם - לא.

פרוק

אימא סיפא: נשבע ולא רצה לשלם, טעמא - דלא רצה, הא רצה - אף על פי שלא שילם! אלא מהא ליכא למשמע מינה.

ברייתא מסייעת

תניא כותיה דרבי יוחנן: השוכר פרה מחבירו ונגנבה, ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואחר כך נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל לשוכר.

ג.         לאיזה שומר מקנים הבעלים כפל

שמועה (לשון ראשון)

אמר רב פפא: שומר חנם, כיון שאמר פשעתי - מקנה ליה כפילא, דאי בעי פטר נפשיה בגניבה.

שומר שכר, כיון שאמר נגנבה - מקנה ליה כפילא, דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה.

שואל שאומר הריני משלם - לא מקני ליה כפילא. במאי הוה ליה למפטר נפשיה - במתה מחמת מלאכה, מתה מחמת מלאכה לא שכיח.

שמועה (לשון שני)

איכא דאמרי, אמר רב פפא: שואל נמי, כיון שאמר הריני משלם - מקני ליה כפילא, דאי בעי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה.

אמר ליה רב זביד, הכי אמר אביי: שואל עד שישלם. מאי טעמא - הואיל וכל הנאה שלו, בדיבורא לא מקני ליה כפילא.

ברייתא מסייעת

תניא כוותיה דרב זביד: השואל פרה מחבירו ונגנבה, וקידם השואל ושילם, ואחר כך נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל לשואל. ללישנא קמא דרב פפא ודאי לא הויא תיובתא,

תיובתא

ללישנא בתרא לימא תיהוי תיובתיה?  

פרוק

אמר לך רב פפא: מי אלימא ממתניתין, דקתני שילם ואוקימנא באמר, הכא נמי - באמר.

סוגיה

מי דמי? התם לא קתני קידם, הכא קתני קידם!

מאי קידם - קידם ואמר.

הא מדקתני גבי שוכר ואמר, וגבי שואל קידם - שמע מינה דוקא קתני.

מידי גבי הדדי תניא?

שיילינהו לתנאי דבי רבי חייא ודבי רבי אושעיא, ואמרי: גבי הדדי תניין.

ד.        חזר בו השומר מכוונתו הראשונה

שמועה

פשיטא, אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם - הא קאמר הריני משלם.

בעיות

1.       אלא אמר הריני משלם,

בבא מציעא לד, עמוד ב

וחזר ואמר איני משלם, מאי?

מי אמרינן: מהדר קא הדר ביה, או דלמא במלתיה קאי, ודחויי הוא דקא מדחי ליה?

2.       אמר הריני משלם ומת, ואמרו בניו אין אנו משלמין מאי? מי אמרינן מהדר קא הדרי בהו, או דלמא במלתא דאבוהון קיימי, ודחויי הוא דקא מדחו ליה?

3.       שלמו בנים מאי? מצי אמר להו: כי אקנאי כפילא - לאבוכון דעבד לי נייח נפשאי, לדידכו - לא, או דלמא לא שנא?

4.       שילם לבנים מאי? מצו אמרי ליה: כי אקני לך אבונא כפילא - דעבדת ליה נייח נפשיה, אבל אנן לדידן - לא, או דלמא לא שנא?

5.       שלמו בנים לבנים מאי?

6.       שילם מחצה מאי?

7.       שאל שתי פרות ושילם אחת מהן מאי?

8.       שאל מן השותפין ושילם לאחד מהן מאי?

9.       שותפין ששאלו ושילם אחד מהן מאי?

10.   שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי?

11.   אשה ששאלה ושילם בעלה מאי?

תיקו

תיקו.

ה.        שבועת רב הונא – שבועה שאינה ברשותו

שמועה

אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה.

קושיה

מיתיבי: המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו: סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה. והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, סלע היה שוה - פטור.

סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרים היה שוה - חייב.

סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, סלע היה שוה - פטור.

סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, חמשה דינרים היה שוה - חייב.

מי נשבע - מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.

אהייא? אילימא אסיפא - ותיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, דהא קא מודי מקצת הטענה! אלא אמר שמואל: ארישא. מאי ארישא - אסיפא דרישא: סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרין היה שוה - חייב. דשבועה גבי לוה הוא, ואמור רבנן: לשתבע מלוה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ואם

בבא מציעא דף לה עמוד א

איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה?

פרוקים

א.             אמר רבא: שיש עדים שנשרפה.

אי הכי מהיכא מייתי לה?

ב.              אלא אמר רב יוסף: שיש עדים שנגנבה.

סוף סוף מהיכא מייתי לה?

דטרח ומייתי לה.

אי הכי, כי משתבע מלוה נמי, לטרח לוה וליתי!

בשלמא מלוה - ידע מאן קא עייל ונפק בביתיה, ואזיל וטרח ומייתי לה, אלא לוה, מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה?

ג.               אביי אומר: גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה.

ד.              רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע - זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה - מלוה נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.

קושיה

רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה - פטור. ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה!

פרוק

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: תהא במאמינו.

סוגיה

ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה הוה שוה!

לא קים ליה בגויה.

ונהמניה מלוה ללוה, דקים ליה בגויה!

לא מהימן ליה.

ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה, ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה?

לוה מקיים ביה במלוה (משלי י"א) תמת ישרים תנחם, מלוה מקיים ביה בלוה (משלי י"א) וסלף בוגדים ישדם.

ו.         הטריח השומר את הבעלים לבית דין ואחר כך שילם

מעשה

ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה, אמר ליה: הב לי כיפי. - אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו. אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: כל לא ידענא - פשיעותא היא, זיל שלים. לא שילם, אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה. לסוף אישתכח כיפי, ואיקור. אמר רב נחמן: הדרי כיפי למרייהו, והדרא אפדנא למרה.

אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן, ופרקין המפקיד הוה, ואמרי ליה: שילם ולא רצה לישבע! ולא אהדר לי. ושפיר עבד דלא אהדר לי. מאי טעמא - התם לא אטרחיה לבי דינא, הכא אטרחיה לבי דינא.

סוגיה

למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדר?

שאני התם, דשומא בטעות הוה, דקא הוה כיפי מעיקרא.

ז.         שומא הדרה או לא הדרה

שמועה

אמרי נהרדעי: שומא הדר עד תריסר ירחי שתא.

ואמר אמימר: אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדר לעולם.

הלכתא

והלכתא: שומא הדר לעולם. משום שנאמר (דברים ו) ועשית הישר והטוב.

רשימת שמועות

1.       פשיטא, שמו ליה לבעל חוב, ואזל איהו ושמה לבעל חוב דידיה, אמרינן ליה: לא עדיף את מגברא דאתית מיניה.

2.       זבנה, אורתא, ויהבה במתנה - ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות, ולאו אדעתא דזוזי נחות.

3.       שמו לה לאשה ואינסיבא, או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה - בעל בנכסי אשתו לוקח הוי, לא מיהדר ולא מהדרינן ליה. דאמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות.

בבא מציעא דף לה עמוד ב

4.       אגביה איהו בחובו, פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר: הדרה, וחד אמר: לא הדרה. מאן דאמר לא הדרה - סבר: האי זביני מעליא היא, דהא מדעתא דנפשיה אגביה. ומאן דאמר הדרה - סבר: לא זביני מעליא הוא, והאי דאגביה מדעתיה ולא אתא לדינא - מחמת כיסופא הוא דאגביה.

5.       ומאימת אכיל פירי? רבה אמר: מכי מטיא אדרכתא לידיה, אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו. רבא אמר: מכי שלימו ימי אכרזתא.

משנה

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר.

אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא, תחזור פרה לבעלים.

גמרא

        א.        והשואל ישלם לשוכר

סוגיה

אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: מכדי שוכר במאי קני להאי פרה - בשבועה, ונימא ליה משכיר לשוכר: דל אנת ודל שבועתך, ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. - אמר ליה: מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה? משעת מיתה הוא דקני, ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית.

        ב.        שוכר שחזר והשאיל לבעלים

שמועה

אמר רבי זירא: פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר. היכי דמי? אגרה מיניה מאה יומי, והדר שיילה מיניה תשעין יומי. הדר אגרה מיניה תמנן יומי, והדר שיילה מיניה שבעין יומי, ומתה בתוך ימי שאלתה. דאכל שאלה ושאלה מיחייב חדא פרה.

סוגיה

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי חדא פרה היא, עיילה ואפקה, אפקה משכירות ועיילה לשאילה, אפקה משאילה ועיילה לשכירות!

אמר ליה: ומי איתא לפרה בעינא, דנימא ליה הכי?

שמועה (המשך)

מר בר רב אשי אמר: אין לו עליהן אלא שתי פרות, חדא דשאלה וחדא דשכירות, שום שאלה אחת היא, ושום שכירות אחת היא, דשאלה - קני לגמרי, דשכירות - עבד בה ימי שכירותיה, ומיהדר ליה למרה.

         ג.         השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר וכפרו ונשבעו לשקר

שמועה

אמר רבי ירמיה: פעמים ששניהם בחטאת,

בבא מציעא דף לו עמוד א

פעמים ששניהם באשם, פעמים שהשוכר בחטאת והשואל באשם, פעמים שהשוכר באשם והשואל בחטאת. הא כיצד? כפירת ממון - אשם, ביטוי שפתים - חטאת.

1.       פעמים ששניהם בחטאת – כגון שמתה כדרכה, ואמרו נאנסה. שוכר דבין כך ובין כך מיפטר פטור - בחטאת, שואל דבין כך ובין כך חיובי מיחייב - בחטאת.

2.       פעמים ששניהם באשם - כגון שנגנבה, ואמרו מתה מחמת מלאכה, דתרוייהו קא כפרי ממונא, דהא מיחייבי וקא פטרי נפשייהו.

3.       שוכר בחטאת ושואל באשם - כגון שמתה כדרכה, ואמרו מתה מחמת מלאכה. שוכר דבין כך ובין כך מיפטר פטור - חייב בחטאת, שואל דמיחייב במתה כדרכה, וקא פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה - באשם.

4.       שוכר באשם ושואל בחטאת - כגון שנגנבה, ואמרו מתה כדרכה. שוכר הוא דמיחייב בגניבה ואבידה, וקא פטר נפשיה במתה כדרכה - באשם. שואל, דבין כך ובין כך חיובי מיחייב - בחטאת.

סוגיה

מאי קא משמע לן?

לאפוקי מדרבי אמי דאמר: כל שבועה שהדיינים משביעים אותה - אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, שנאמר (ויקרא ה) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים כי תשבע מעצמה. קא משמע לן דלא כרבי אמי.

         ד.        שומר שמסר לשומר

שמועה

אתמר, שומר שמסר לשומר.

רב אמר: פטור, ורבי יוחנן אמר: חייב.

הסבר השמועה

אמר אביי: לטעמיה דרב לא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו. אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו - פטור. מאי טעמא - דהא מסרה לבן דעת. ולטעמיה דרבי יוחנן, לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו - חייב. דאמר ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

שמועה

אמר רב חסדא: הא דרב לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא. דהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבה דההיא סבתא. יומא חד אפקדינהו לגבי חד מינייהו, שמע קלא בי הלולא, נפק אזל, אפקדינהו לגבה דההיא סבתא. אדאזל ואתא אגנוב מרייהו. אתא לקמיה דרב ופטריה. מאן דחזא סבר משום שומר שמסר לשומר - פטור, ולא היא. שאני התם, דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו.

קושיה

יתיב רבי אמי וקאמר לה להא שמעתא, איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי:

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר ואם איתא, לימא ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר!

פרוק

אמר ליה: הכא במאי עסקינן - בשנתנו לו (רשות הבעלים) [הבעלים רשות] להשאיל.

אי הכי, לבעלים בעי לשלומי!

דאמרו ליה: לדעתך.

קושיה

מתיב רמי בר חמא: המפקיד מעות אצל חבירו, צררן והפשילן לאחוריו, מסרן לבנו ובתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי - חייב, שלא שמר כדרך השומרים. טעמא - דקטנים, הא גדולים - פטור. אמאי? נימא ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר!

פרוק

אמר רבא: כל המפקיד

בבא מציעא דף לו עמוד ב

על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד.

סיוע

אמרי נהרדעי: דיקא נמי, דקתני: או שמסרן לבנו ובתו הקטנים - חייב. הא לבנו ולבתו הגדולים - פטור. מכלל דלאחרים, לא שנא גדולים ולא שנא קטנים - חייב. דאם כן - ליתני קטנים סתמא, שמע מינה.

הלכתא

אמר רבא: הלכתא, שומר שמסר לשומר - חייב. לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעה לשמירתו. אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר - חייב, מאי טעמא - דאמר ליה: את מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה.

        ה.        תחילתו בפשיעה וסופו באונס

שמועה

אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור.

אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב. מאי טעמא - דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה.

רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור - דפטור. אלא אפילו למאן דאמר חייב - הכא פטור. מאי טעמא - דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם?

ומודי אביי דאי הדרא לבי מרה ומתה דפטור. מאי טעמא - דהא הדרא לה, וליכא למימר הבלא דאגמא קטלה.

ומודי רבא כל היכא דאיגנבה גנב באגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב. מאי טעמא, דאי שבקה מלאך המות - בביתיה דגנבא הוה קיימא.

סוגיה

אמר ליה אביי לרבא: לדידך דאמרת מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם, האי דאותביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי, ושני ליה בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל, ולימא ליה: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם?

אמר ליה: לדידכו דמתניתו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר - איכא לאותבה לההיא, לדידי דאמינא אנת מהימנת לי בשבועה והאיך לא מהימן לי בשבועה - ליכא לאותבה כלל.

קושיה (על אביי)

מתיב רמי בר חמא: העלה לראשי צוקין ונפלה - אין זה אונס, וחייב. הא מתה כדרכה - הרי זה אונס, ופטור.

ואמאי? לימא ליה אוירא דהר קטלה, אי נמי אובצנא דהר קטלה!

פרוק

הכא במאי עסקינן שהעלה למרעה שמן וטוב.

אי הכי, נפלה נמי!

שהיה לו לתוקפה, ולא תקפה.

אי הכי, אימא רישא: עלתה לראשי צוקין ונפלה - הרי זה אונס, איבעי ליה למיתקפה!

לא צריכא, שתקפתו ועלתה, תקפתו וירדה.

         ו.         פסק ההלכה במחלוקת התנאים במשנה

אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו כו'.

שמועה

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי.

שאלה

אמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה, אמרת לן משמיה דשמואל: חלוק היה רבי יוסי

בבא מציעא דף לז עמוד א

אף בראשונה. הלכה כמותו, או אין הלכה כמותו?

תשובה

אמר ליה: חלוק היה רבי יוסי אף בראשונה, והלכה כמותו אף בראשונה.

שמועה

אתמר נמי, אמר רבי אלעזר: חלוק היה רבי יוסי אף בראשונה, והלכה כמותו אף בראשונה.

ורבי יוחנן אמר: מודה היה רבי יוסי בראשונה, שכבר שילם. 

שילם - אין, לא שילם - לא? והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שילם שילם ממש, אלא כיון שאמר הריני משלם, אף על פי שלא שילם!

אימא: מודה היה רבי יוסי בראשונה, שכבר אמר הריני משלם.

משנה

     אמר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם. או: אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא - נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו.

     שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? - אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

     וכן, שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז, זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי - נותן את הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

גמרא

        א.        מתי צריך לתת מנה לכל אחד מן התובעים

רמיה

אלמא: מספיקא מפקינן ממונא, ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה. ורמינהי: שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו!

אמר ליה: פקדון אגזל קא רמית? גזל דעבד איסורא - קנסוהו רבנן, פקדון דלא עבד איסורא - לא קנסוהו רבנן.

רמיה

ורמי פקדון אפקדון, ורמי גזל אגזל.

פקדון אפקדון - דקתני רישא: או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע איזה הוא - נותן לזה מנה ולזה מנה. ורמינהי: שנים שהפקידו וכו'!

אמר רבא: רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשני כריכות, דהוה ליה למידק. סיפא - נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד, דלא הוה ליה למידק, כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא, דאמר להו: אנת גופייכו לא קפדיתו אהדדי, אנא קפידנא?

ורמי גזל אגזל - קתני הכא: אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא - נותן לזה מנה ולזה מנה. ורמינהי: גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל - מניח גזילה ביניהם ומסתלק, דברי רבי טרפון. אלמא: מספקא לא מפקינן ממונא, ואמרינן: אוקים ממונא בחזקת מריה. וממאי דמתניתין דהכא רבי טרפון היא - דקתני עלה דההיא: מודה רבי טרפון באומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם - שנותן לזה מנה ולזה מנה.

התם דקא תבעי ליה, הכא - בבא לצאת ידי שמים. דיקא נמי, דקתני שהודה מפי עצמו - שמע מינה.

סוגיה

אמר מר: התם דקא תבעי ליה.

והלה מה טוען?

רב יהודה אמר רב: הלה שותק,

רב מתנה אמר רב: הלה

בבא מציעא דף לז עמוד ב

צווח. מאן דאמר הלה צווח - אבל שתיקה כהודאה, ומאן דאמר הלה שותק - שתיקה דהכא לאו כהודאה הוא, מצי אמר ליה: האי דשתיקי לכל חד וחד - דאמינא: דלמא האי הוא.

סוגיה

אמר מר: מניח גזילה ביניהם ומסתלק.

ושקלי לה כולהו ואזלי? והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר!

אמר רב ספרא: ויניח.

רמיה

אמר ליה אביי לרבא: מי אמר רבי עקיבא לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל חד וחד, אלמא: מספיקא מפקינן ממונא, ולא אמרינן: אוקים ממונא בחזקת מריה.

ורמינהי: נפל הבית עליו ועל אמו, יורשי הבן אומרים: האם מתה ראשונה, ויורשי האם אומרים: הבן מת ראשון, אלו ואלו מודים שיחלוקו. ואמר רבי עקיבא: מודה אני בזו שהנכסים בחזקתן! 

אמר ליה: התם - שמא ושמא, גזל אחד מחמשה - ברי ושמא.

סוגיה

והא מתניתין דהכא, אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה, דשמא ושמא הוא, וקתני: נותן לזה מנה ולזה מנה! - וממאי דרבי עקיבא היא – דקתני עלה דההיא: מודה רבי טרפון באומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם כו'. למאן מודה, (לאו) לרבי עקיבא בר פלוגתיה? וממאי דשמא ושמא הוא? - חדא: דלא קתני תובעין אותו, ועוד: הא תני רבי חייא: זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע.

הא אוקימנא לה בבא לצאת ידי שמים.

סוגיה

אמר ליה רבינא לרב אשי: ומי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה ליה למידק? והאמר רבא, ואי תימא רב פפא: הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה, שמניח רועה ביניהן ומסתלק! - אמר ליה:

התם - כשהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו.

         ב.         מדוע שונה המשנה שני מקרים דומים

משנה

וכן שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז כו'.

צריכותא

וצריכא, דאי אשמועינן הך קמייתא - בההיא קאמרי רבנן, משום דליכא פסידא. אבל בהא, דאיכא פסידא דגדול - אימא מודו ליה לרבי יוסי. ואי אתמר בהא - בהא קאמר רבי יוסי, אבל בהך - אימא מודי להו לרבנן, צריכא.

בבא מציעא דף לח עמוד א

סוגיה

והא טעמא דרבי יוסי משום הפסד הרמאי הוא!

אלא, תרוייהו לרבנן איצטריך, ולא זו אף זו קתני.

משנה

המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין - לא יגע בהן.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים.

גמרא

א.            טעם המשנה

שמועה

מאי טעמא?

אמר רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו.

ורב נחמן בר יצחק אמר: חיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר.

קושיה

מיתיבי: המפקיד פירות אצל חבירו - הרי זה לא יגע בהן, לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר. בשלמא לרב כהנא - היינו דקתני לפיכך, אלא לרב נחמן בר יצחק - מאי לפיכך?

פרוק

הכי קאמר: השתא דאמור רבנן לא נזבין, דחיישינן, לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר.

ב.             חסרו הפרות יותר מן הרגילות

שמועה

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן - דברי הכל מוכרן בבית דין.

סוגיה

אדרב נחמן בר יצחק - ודאי פליגא. אדרב כהנא מי לימא פליגא?

כי קאמר רב כהנא - בכדי חסרונן קאמר.

והא רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו קאמר!

גוזמא בעלמא.

 

קושיה

מיתיבי: לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר. וליחוש דלמא הוו להו יותר מכדי חסרונן, וזבנינהו, וקא אכיל טבלים!

פרוק

יותר מכדי חסרונן לא שכיח.

סוגיה

ואי משתכחי מאי - מזבנינן להו, וליחוש שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר!

כי מזבנינן נמי - לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו.

ולרב נחמן בר יצחק נמי, נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה!

בהא פליגי, דרבה בר בר חנה סבר: יותר מכדי חסרונן לא שכיח מידי, וכי משתכח - לקמיה הוא דהויא יתיר מכדי חסרונן, אי עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר - מקמיה דהוו להו יותר מכדי חסרונן עביד להו. הלכך, כי הוו להו יותר מכדי חסרונן - נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה, ורב נחמן בר יצחק סבר: יתר מכדי חסרונן משכח שכיח, וכי הוו להו - לאלתר הוא דהוו להו. ואי אמרת נזבנינהו - זימנין דקדים ומזבין להו, וכי עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר - לא ידע דזבנא, וקא אכיל טבלים.

קושיה

מיתיבי: המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש - הרי זה לא יגע בהן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עושה להם תקנה, ומוכרן בבית דין. וכשהוא מוכרן - מוכרן לאחרים, ואינו מוכרן לעצמו. כיוצא בו גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים, ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי בזמן שאין להם עניים לחלק - מוכרין לאחרים, ואין מוכרים לעצמן. קתני מיהת פירות והרקיבו, מאי לאו - אפילו יתר מכדי חסרונן? - לא, בכדי חסרונן. - והא יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש, דיתר מכדי חסרונן נינהו!

פרוק

שאני הני, כיון דקם - קם.

סוגיה

שמן והבאיש, דבש והדביש

בבא מציעא דף לח עמוד ב

למאי חזו?

שמן חזי לגלדאי, דבש לכתישא דגמלי.

פירוש

וחכמים אומרים עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין. מאי תקנתא עביד להו?

אמר רב אשי: לקנקנים.

סוגיה

במאי קא מיפלגי?

דמר סבר: להפסד מרובה - חששו, להפסד מועט - לא חששו. ומר סבר: אפילו להפסד מועט - נמי חששו.

         ג.         פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים

משנה

רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים.

שמועה

אתמר, רבי אבא ברבי יעקב אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל,

ורבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

סוגיה

והא אמרה רבי יוחנן חדא זמנא, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו - הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה!

אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן.

         ד.        האם ניתן ללמוד מן המשנה שמורידים קרוב לנכסי שבוי?

שמועה

מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי, מדרבנן נשמע - דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי.  

סוגיה

וממאי? דלמא עד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל הכא - אלא משום דקא כליא קרנא, אבל התם - הכי נמי דאין מורידין. ועד כאן לא קאמרי רבנן הכא - אלא אי כרב כהנא, אי כרב נחמן בר יצחק. אבל התם - הכי נמי דמורידין.

למימרא דתרי טעמי נינהו? והאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואמר שמואל: מורידין קרוב לנכסי שבוי, לאו משום דחד טעמא הוא?

לא, תרי טעמי נינהו.

הכי נמי מסתברא, דאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים, ואמר רב נחמן: מורידין קרוב לנכסי שבוי. אלא שמע מינה: תרי טעמי נינהו, שמע מינה.

        ה.        האם מורידים קרוב לנכסי שבוי?

שמועה

אתמר, שבוי שנשבה. רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסיו, שמואל אמר: מורידין קרוב לנכסיו.

בששמעו בו שמת - כולי עלמא לא פליגי דמורידין, כי פליגי - בשלא שמעו בו שמת. רב אמר: אין מורידין, דלמא מפסיד להו. ושמואל אמר: מורידין, כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס - לא מפסיד להו.

קושיה

מיתיבי, רבי אליעזר אומר: ממשמע שנאמר (שמות כ"ב) וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מה תלמוד לומר והיו נשיכם וגו' - מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן, ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן!

פרוק

אמר רבא: לירד ולמכור תנן.

מעשה

הוה עובדא בנהרדעא, ופשטה רב ששת מהא מתניתא.

אמר ליה רב עמרם: דלמא לירד ולמכור תנן?

אמר ליה: דלמא מפומבדיתא את, דמעיילין פילא בקופא דמחטא? והא דומיא דנשותיהם [ובניהם] קתני, מה התם - כלל לא, אף הכא נמי - כלל לא.

ברייתא

ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא, דתניא: היורד לנכסי שבוי - אין מוציאין אותו מידו, ולא עוד אלא, אפילו שמע שממשמשין ובאין, וקדם ותלש ואכל - הרי זה זריז ונשכר. ואלו הן נכסי שבויין: הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים, ושמעו בהן שמת. היורד לנכסי נטושים - מוציאין אותו מידו. ואלו הן: נכסי נטושים: הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים ולא שמעו בהם שמת. ואמר רבן שמעון בן גמליאל: שמעתי שהנטושים כשבויין. היורד לנכסי רטושים - מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי רטושים: הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן, ואינו יודע להיכן הלכו. –

סוגיה

מאי שנא הנך דקרו להו נטושים, ומאי שנא הני דקרו להו רטושים?

בבא מציעא דף לט עמוד א

נטושים דבעל כרחן, דכתיב (שמות כ"ג) והשביעת תשמטנה ונטשתה - אפקעתא דמלכא. רטושים - דמדעתן, דכתיב (הושע י) אם על בנים רטשה.

         ו.         כיצד שמין את שכר היורד לנכסי נטושים?

תוספתא

תנא: וכולם שמין להם כאריס.

סוגיה

אהייא? אילימא אשבויין - השתא זריז ונשכר הוה, מאי דאשבח מיבעיא?

אלא ארטושים - והא מוציאין אותן מידו קתני!

אלא אנטושים.

למאן? אילימא לרבנן - הא אמרי מוציאין אותו מידו, אי רבן שמעון בן גמליאל - הא אמר שמעתי שהנטושים כשבויין!

כשבויין, ולא שבויין. כשבויין - דאין מוציאין אותן מידו, ולא שבויין - דאילו התם זריז ונשכר, ואילו הכא שיימינן ליה כאריס.

סוגיה

ומאי שנא מהא דתנן: המוציא הוצאות על נכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קימעא, קימעא ואכל הרבה - מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל!

הא לא דמיא אלא להא, (דתנן) [דאמר ר"י אמר רב חסדא]: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה - כמוציא על נכסי אחר דמי. אלמא: כיון דלא סמכא דעתיה - תקינו ליה רבנן, כי היכי דלא לפסדינהו. הכא נמי, תקינו ליה רבנן כי היכי דלא לפסדינהו.

שמועה

וכולן שמין להם כאריס. וכולן לאיתויי מאי?

לאיתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל: שבוי שנשבה - מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת - אין מורידין קרוב לנכסיו.

ורב נחמן דידיה אמר: בורח הרי הוא כשבוי. - בורח מחמת מאי? אילימא מחמת כרגא - היינו לדעת, אלא בורח מחמת מרדין.

         ז.         אפוטרופוס לשבוי

שמועה

אמר רב יהודה אמר שמואל: שבוי שנשבה והניח קמה לקצור, ענבים לבצור, תמרים לגדור, זיתים למסוק - בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס, וקוצר ובוצר וגודר ומוסק, ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו.

סוגיה

ולוקים אפוטרופא לעולם!

אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן.

        ח.        את מי אין מורידים לנכסי שבוי

שמועה 1

אמר רב הונא: אין מורידין קטן לנכסי שבוי,

ולא קרוב לנכסי קטן,

ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן.

אין מורידין קטן לנכסי שבוי - דלמא מפסיד להו.

ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן - באחי מאימא.

[ולא קרוב לנכסי קטן] - כיון דלא מחי, אתי לאחזוקי ביה.

שמועה 2

אמר רבא, שמע מיניה מדרב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן,

בבא מציעא לט, עמוד ב

ואפילו הגדיל. 

המשך שמועה 1

ולא אמרן אלא באחי דאבא, אבל באחי דאמא - לית לן בה.

ואחי דאבא נמי לא אמרן אלא בארעתא, אבל בבתי - לית לן בה.

ובארעתא נמי לא אמרן אלא דלא עביד - עיטדא, אבל עביד עיטדא - קלא אית לה.

ולא היא, לא שנא אחי דאבא ולא שנא אחי דאמא, לא שנא ארעתא ולא שנא בתי, ולא שנא עביד עיטדא לא שנא לא עביד עיטדא - לא מחתינן.

מעשה

ההיא סבתא דהויא לה תלת בנתא, אישתבאי איהי וחדא ברתא, אידך תרתי בנתא שכיבא חדא מינייהו ושבקה ינוקא.

אמר אביי: היכי נעביד? לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא - דלמא שכיבא סבתא, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. נוקמינהו לנכסיה בידא דינוקא - דלמא לא שכיבא סבתא, ואין מורידין קטן לנכסי שבוי! אמר אביי: הלכך, פלגא יהבינא לה לאחתא, ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא.

רבא אמר: מגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא - מוקמינן ליה אפוטרופא לאידך פלגא.

לסוף שמעו דשכיבא סבתא.

אמר אביי: תילתא יהבינן לה לאחתא. ותילתא יהבינן ליה לינוקא, ואידך תילתא יהבינן דנקא לאחתא, ואידך דנקא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא.

רבא אמר: מגו דמוקים אפוטרופא לדנקא - מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא.

מעשה

מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה: פלוג לי!

אמר ליה: לא ידענא לך.

אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: שפיר קאמר לך, שנאמר (בראשית מ"ב) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרוהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן.

אמר ליה: זיל אייתי סהדי דאחוה את.

אמר ליה: אית לי סהדי, ודחלי מיניה, דגברא אלימא הוא.

אמר ליה לדידיה: זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא.

אמר ליה: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה!

אמר ליה: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך.

אמר ליה: סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי!

אמר ליה: תרתי לא עבדי.

לסוף אתו סהדי דאחוה הוא.

אמר ליה: לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל.

אמר ליה: שפיר קאמר לך, דתנן: הניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים - השביחו לאמצע,

בבא מציעא מ עמוד א

וכן אמר רבה: השביחו לאמצע.

סוגיה

אמר ליה אביי: מי דמי? - התם גדולים גבי קטנים ידעי וקא מחלי, הכא - מי ידע דליחיל.

אגלגל מלתא ומטא לקמיה דרבי אמי. אמר להו: גדולה מזו אמרו: שמין להם כאריס, השתא דידיה לא יהבינן ליה!

אהדרוה הא לקמיה דרב חסדא. אמר להו: מי דמי? התם - ברשות נחית, הכא - לאו ברשות נחית. ועוד: קטן הוא, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן.

אהדרוה לקמיה דרבי אמי, אמר להו: לא סיימוה קמי דקטן הוא.

 מסכת בבא מציעא דף מ עמוד א

משנה

המפקיד פירות אצל חבירו - הרי זה יוציא לו חסרונות:

לחטים ולאורז - תשעה חצאי קבין לכור,

לשעורין ולדוחן - תשעה קבין לכור,

לכוסמין ולזרע פשתן - שלש סאין לכור,

הכל לפי המדה והכל לפי הזמן.

אמר רבי יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להן לעכברין? והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעה! אלא, אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד.

רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות, מפני שמותירות.

גמרא

        א.        חסרונות באורז

סוגיה

אורז טובא חסר!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: באורז קלוף שנו.

        ב.        זרע פשתן

לכוסמין ולזרע פשתן שלשה סאין לכור (וכו').

שמועה

אמר רבי יוחנן אמר רבי חייא: זרע פשתן בגבעולין שנו.

ברייתא

תניא נמי הכי: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ולאורז שאינו קלוף - שלשה סאין לכור.

         ג.         הכל לפי המדה

הכל לפי המדה וכו'.

תוספתא

תנא: כן לכל כור וכור, וכן לכל שנה ושנה.

         ד.        מחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן נורי

אמר רבי יוחנן בן נורי וכו'.

ברייתא

תניא, אמרו לו לרבי יוחנן: הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן.

        ה.        מתי יש צורך להוציא חסרונות

תוספתא

תנא: במה דברים אמורים - שעירבן עם פירותיו, אבל יחד לו קרן זוית - אומר לו: הרי שלך לפניך.

סוגיה

וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי? ליחזי לדידיה כמה הויין!

במסתפק מהם. - וליחזי כמה אסתפק!

דלא ידעי כמה אסתפק.

         ו.         הסבר דעת רבי יהודה

רבי יהודה אומר אם היתה וכו'.

פירוש

כמה מדה מרובה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עשרה כורין.

ברייתא

תניא נמי הכי: כמה מדה מרובה - עשרה כורין.

         ז.         מתי לדעת חכמים אומרים: אינו מוציא לו חסרונות מפני שמותירות?

ברייתא

תני תנא קמיה דרב נחמן: במה דברים אמורים - שמדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך גורנו, אבל מדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך ביתו - אינו יוציא לו חסרונות, מפני שמותירות.

סוגיה

אמר ליה: וכי בשופטני עסקינן, דיהבי בכיילא רבא ושקלי בכיילא זוטא?

דלמא בימות הגורן קאמרת: במה דברים אמורים - שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים - אינו יוציא לו חסרון, מפני שמותירות.

אמר ליה רב פפא לאביי: אם כן לפקע כדא!

הוה עובדא ופקע כדא. איבעית אימא: משום איצצא.

משנה

יוציא לו שתות ליין. רבי יהודה אומר: חומש.

יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה, לוג ומחצה שמרים, לוג ומחצה בלע. אם היה שמן מזוקק - אינו יוציא לו שמרים, אם היו קנקנים ישנים - אינו יוציא לו בלע.

רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה.

גמרא

        א.        שתות וחומש ליין

שמועה

ולא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דמר חפו בקירא ולא מייץ טפי, באתריה דמר חפו בכופרא ומייץ טפי. איבעית אימא: משום גרגישתא, הא - מייצא טפי, והא - לא מייצא טפי.

מעשה

באתריה דרב יהודה רמו ארבעים ותמני כוזי בדנא, אזיל דנא בשיתא זוזי, פריס רב יהודה שיתא שיתא בזוזא

מסכת בבא מציעא דף מ עמוד ב

סוגיה

דל תלתין ושיתא בשיתא, פשו ליה תריסר, דל תמניא שתותי, פשו להו ארבעה. - והאמר שמואל: המשתכר אל ישתכר יותר על שתות!

איכא גולפי ושמריא.

אי הכי נפיש ליה טפי משתות!

איכא טרחיה, ודמי ברזנייתא.

        ב.        בלע בקנקנים ישנים

אם היה שמן מזוקק אינו יוציא לו שמרים אם היו קנקנים ישנים - אינו יוציא לו בלע.

סוגיה

והא אי אפשר דלא בלע!

אמר רב נחמן: במזופפין שנו.

אביי אמר: אפילו תימא שלא במזופפין, כיון דטעון טעון.

         ג.         מכירת שמן

רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה.

שמועה

אמר אביי: כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים, לדברי חכמים אסור לערב שמרים. לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים - והיינו טעמא דמקבל, דאמר ליה: אי בעי לערובי לך - מי לא ערבי לך, השתא נמי קביל.

סוגיה

ולימא ליה: אי ערבת ליה - הוה מזדבן לי, השתא מאי אעביד ליה? - לחודיה לא מזדבן לי!

בבעל הבית עסקינן, דניחא ליה בצילא.  

ולימא ליה: מדלא ערבית לי - אחולי אחלת לי!  

רבי יהודה לטעמיה, דלית ליה מחילה. דתנן: מכר לו את הצמד - לא מכר לו את הבקר מכר לו את הבקר - לא מכר לו את הצמד. רבי יהודה אומר: הדמים מודיעין. כיצד? אמר לו: מכור לי צמדך במאתים זוז - הדבר ידוע שאין הצמד במאתיים זוז. וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה.

שמועה (המשך)

לדברי חכמים - אסור לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל, דאמר ליה: אי בעית לערובי - מי הוה שרי לך? השתא נמי לא מקבילנא.

אמר ליה רב פפא לאביי: אדרבה, איפכא מסתברא. לדברי חכמים מותר לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל, דאמר ליה: מדלא ערבת לי - אחולי אחלית לי. לדברי רבי יהודה אסור לערב שמרים, והיינו טעמא דמקבל, דאמר ליה: אי בעי לערובי - לא שרי לי לערובי לך, קבולי לא מקבלת, זבון וזבין תגרא איקרי?

         ד.        פקטים

תוספתא

תנא: אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים.

פירוש

מאי לפקטים? אילימא כי היכי דלוקח לא מקבל פקטים, מפקיד נמי לא מקבל פקטים - ולימא ליה: פקטך מאי איעביד להו? אלא כי היכי דמפקיד מקבל פקטים - לוקח נמי מקבל פקטים.

סוגיה

ומי מקבל לוקח פקטים? והתניא, רבי יהודה אומר: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד, שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים.

לא קשיא: הא - דיהיב ליה זוזי בתשרי, וקא שקיל מיניה בניסן, כי מדה דתשרי. הא דיהיב ליה זוזי בניסן וקא שקיל מיניה בניסן כי מדה דניסן.

משנה

המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום, וטלטלה ונשתברה, אם מתוך ידו נשברה, לצורכו - חייב, לצורכה - פטור. אם משהניחה נשברה, בין לצורכו בין לצורכה - פטור.

יחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה ונשברה, בין מתוך ידו ובין משהניחה, לצורכו - חייב, לצורכה - פטור.

גמרא

        א.        מיהו מחבר המשנה?

שמועה

הא מני - רבי ישמעאל היא, דאמר לא בעינן דעת בעלים. דתניא: הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס - למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר:

מסכת בבא מציעא דף מא עמוד א

צריך דעת בעלים.

סוגיה

אי רבי ישמעאל, מאי איריא לא יחדו? אפילו יחדו נמי!  

לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו - דמקומה הוא, אלא אפילו לא יחדו, דלאו מקומה הוא - לא בעינן דעת בעלים.

אימא סיפא: יחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה ונשברה, בין מתוך ידו בין משהניחה, לצרכו - חייב, לצרכה - פטור. אתאן לרבי עקיבא, דאמר בעינן דעת בעלים!  

אי רבי עקיבא מאי איריא יחדו? אפילו לא יחדו נמי! 

לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו דלאו מקומה הוא, אלא אפילו יחדו נמי, דמקומה הוא - בעינן דעת בעלים.

רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא!

     אין, דאמר רבי יוחנן: מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא.

     תרגמה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב: שנטלה על מנת לגוזלה.

     תרגמה רבי נתן בר אבא קמיה דרב: שנטלה על מנת לשלוח בה יד.

במאי קמיפלגי? בשליחות יד צריכה חסרון. מאן דאמר לגוזלה - קסבר: שליחות יד צריכה חסרון. ומאן דאמר לשלוח בה יד, קסבר: שליחות יד אינה צריכה חסרון.

1.       מתקיף לה רב ששת: מידי נטלה קתני? טלטלה קתני! אלא אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן - כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות. וקא סבר: שואל שלא מדעת גזלן הוי, וכולה רבי ישמעאל היא, וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה. - ורבי יוחנן: הניחה - במקומה משמע.

        ב.        האם שליחות יד בפקדון צריכה חסרון?

שמועה

איתמר, רב ולוי, חד אמר: שליחות יד צריכה חסרון, וחד אמר: שליחות יד אינה צריכה חסרון.

ייחוס השמועה

תסתיים דרב הוא דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון, דתניא: רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס - פטור. הניח מקלו ותרמילו עליה - חייב. והוינן בה: משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב? הא שקלינהו! - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: בעודן עליה. - וכי עודן עליה מאי הוי? הא לא משכה! - ואמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: שהכישה במקל ורצתה לפניו. - והא לא חסרה! אלא לאו שמע מינה; קסבר: שליחות יד אינה צריכה חסרון. - אימא: שהכחישה במקל. - דיקא נמי, דקתני שהכישה במקל, שמע מינה. ומדרב סבר שליחות יד צריכה חסרון, לוי סבר שליחות יד אינה צריכה חסרון.

סוגיה

מאי טעמא דלוי?

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן נהוראי: משונה שליחות יד האמורה בשומר שכר משליחות יד האמורה בשומר חנם.

בבא מציעא דף מא עמוד ב

ואני אומר: אינה משונה.

ומאי משונה?

לא תאמר שליחות יד בשומר שכר, ותיתי משומר חנם: ומה שומר חנם שפטור בגנבה ואבדה - שלח בה יד חייב, שומר שכר שחייב בגנבה ואבידה - לא כל שכן. למאי הלכתא כתבינהו רחמנא - לומר לך: שליחות יד אינה צריכה חסרון.

ואני אומר: אינה משונה, כרבי אלעזר, דאמר דא ודא אחת היא.

מאי דא ודא אחת?

משום דאיכא למפרך: מה לשומר חנם - שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב.

ומאן דלא פריך, סבר: קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה.

רבא אמר: לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר, ותיתי משואל: ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד - שלח בה יד חייב, שומר חנם ושומר שכר - לא כל שכן. למה נאמר? - חדא: לומר לך שליחות יד אין צריכה חסרון, ואידך: שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון, מה שואל בבעלים פטור - אף שומר חנם ושומר שכר בבעלים פטור.

ולמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון, הני תרתי שליחות יד למה לי?

חדא: שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ואידך - לכדתניא: (שמות כ"ב) ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין? נאמרה שליחות יד למטה, ונאמרה שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה - אף כאן לשבועה.

בבא מציעא דף מב עמוד א

משנה

המפקיד מעות אצל חברו, צררן והפשילן לאחוריו או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי - חייב, שלא שימר כדרך השומרים. ואם שימר כדרך השומרים - פטור.

גמרא

        א.        מדוע צררן לאחוריו נחשב פושע?

סוגיה

בשלמא כולהו - שלא שימר כדרך השומרים, אלא צררן והפשילן לאחוריו, מאי הוה ליה למיעבד?

אמר רבא אמר רבי יצחק: אמר קרא וצרת הכסף בידך אף על פי שצרורין - יהיו בידך.

        ב.        ברכה בממונו של אדם

שמועות של רבי יצחק

1.       ואמר רבי יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שנאמר (דברים י"ד) וצרת הכסף בידך.

2.       ואמר רבי יצחק: לעולם ישליש אדם את מעותיו, שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו.

3.       ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כ"ח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.

ברייתא

תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.

ברייתא

תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.

         ג.         כיצד יש לשמור כספים?

שמועה

אמר שמואל: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע.

סייגים לשמועה

1. אמר רבא: ומודי שמואל בערב שבת בין השמשות, דלא אטרחוהו רבנן.

ואי שהא למוצאי שבת שיעור למקברינהו ולא קברינהו - מחייב.

ואי צורבא מרבנן הוא - סבר: דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא.

והאידנא דשכיחי גשושאי - אין להן שמירה אלא בשמי קורה.

והאידנא דשכיחי פרומאי - אין להם שמירה אלא ביני אורבי.

2. אמר רבא: ומודה שמואל בכותל, (אי נמי בין הקרנות).

והאידנא דשכיחי טפוחאי אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע, או בטפח הסמוך לשמי קורה.

בעיא

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: התם תנן: חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. ותנא: כמה חפישת הכלב - שלשה טפחים. - הכא מאי? מי בעינן שלשה טפחים, או לא?

תשובה

אמר ליה: התם משום ריחא - בעינן שלשה טפחים, הכא משום איכסויי מעינא - לא בעינן שלשה טפחים.

וכמה?

אמר רפרם מסיכרא: טפח.

מעשה

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו בצריפא דאורבני, איגנוב.

אמר רב יוסף: אף על גב דלענין גנבי נטירותא היא, לענין נורא - פשיעותא היא, הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב.

ואיכא דאמרי: אף על גב דלענין נורא פשיעותא היא, לענין גנבי נטירותא היא, ותחלתו בפשיעה וסופו באונס - פטור.

הלכתא

והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב.

מעשה

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אמר ליה: הב לי זוזאי! - אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כל לא ידענא - פשיעותא היא, זיל שלים.

         ד.        אחריות שומרים המתחלקת בין שנים

1. מעשה

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב.

אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לדידיה: זיל שלים, אמר:

מסכת בבא מציעא דף מב עמוד ב

כל המפקיד - על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד.

נימא לה לאימיה: זילי שלימי, אמרה: לא אמר לי דלאו דידיה נינהו, דאקברינהו.

נימא ליה: אמאי לא אמרת לה? - אמר: כל שכן, דכי אמינא לה דדידי נינהו, טפי מזדהרא בהו.

אלא אמר רבא: משתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה, ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב, ופטור.

2. מעשה

ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי, ומסריה לבקרא, לא הוו ליה ככי ושיני למיכל, ומית. - אמר רמי בר חמא: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לאפוטרופא: זיל שלים, אמר: אנא לבקרא מסרתיה. נימא ליה לבקרא: זיל שלים, אמר: אנא בהדי תורי אוקימתיה, אוכלא שדאי ליה, לא הוה ידעינן דלא אכל.

סוגיה

מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא, איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי!

הכי נמי, והכא במאי עסקינן - דליכא פסידא דיתמי, דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה.

אלא מאן קא טעין

מריה דתורא קטעין. - איבעי ליה לאודוען!

מאי מודעינן ליה, מידע ידע דמקח טעות הוי!

בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא.

הלכך, מישתבע איהו דלא הוה ידע, ומשלם בקרא דמי בשר בזול.

 

3. מעשה

ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה, הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא. אמר ליה לסרסיה: מהאי רמי. אזל רמא מאידך. - אמר רב עמרם: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לדידיה: זיל שלים - אמר: אנא אמרי ליה מהאי רמי. נימא ליה לסרסיה: זיל שלים, אמר: לא אמר לי מהאי רמי ומהאי לא תרמי. - ואי דשהא שיעור לאיתויי ליה ולא אייתי ליה - גלי אדעתיה דניחא ליה! - בדלא שהא. - סוף סוף, מאי פסידא איכא, והא קא משתרשי ליה! - אמר רב סמא בריה דרבא: דהוה שיכרא חלא. רב אשי אמר: בכיסי

מסכת בבא מציעא דף מג עמוד א

ומשלם ליה דמי כיסי.

משנה

המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן.

מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.

אצל בעל הבית, בין צרורין ובין מותרין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן.

חנוני כבעל הבית דברי רבי מאיר,

רבי יהודה אומר: חנוני כשולחני.

גמרא

        א.        אם צרורין - לא ישתמש בהן

סוגיה

משום דצרורין לא ישתמש בהן? 

אמר רב אסי אמר רב יהודה: בצרורין וחתומין שנו.

רב מרי אמר: בקשר משונה.

בעיא

איכא דאמרי, בעי רב מרי: קשר משונה מאי?

תיקו

תיקו.

        ב.        מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.

שמועה

מותרין ישתמש בהן כו'.

אמר רב הונא: ואפילו נאנסו. - והא אבדו קתני! - כדרבה, דאמר רבה: נגנבו - בלסטין מזויין, אבדו - שטבעה ספינתו בים.

ורב נחמן אמר: נאנסו לא.

סוגיה

אמר ליה רבא לרב נחמן: לדידך דאמרת נאנסו לא, אלמא לא הוי שואל עלייהו. אי שואל לא הוי - שומר שכר נמי לא הוי!

אמר ליה: בהא מודינא לך, דהואיל ונהנה מהנה, בההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבן בהו, הוי עלייהו שומר שכר.

 

קושיה

איתיביה רב נחמן לרב הונא: המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר. ואם מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ואי אמרת אפילו נאנסו, מאי איריא הוציא? אפילו לא הוציא נמי!

פרוק

אמר ליה: הוא הדין אף על גב דלא הוציא, ואיידי דתנא רישא הוציא, תנא סיפא נמי הוציא.

משנה

השולח יד בפקדון,

בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר,

ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה,

רבי עקיבא אומר: כשעת התביעה.

גמרא

        א.        הגוזל חבית ושברה, או נשברה מעצמה

שמועה

אמר רבה: האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה, מעיקרא שויא זוזא השתא שויא ארבעה, תברה או שתייה - משלם ארבעה, איתבר ממילא - משלם זוזא. מאי טעמא - כיון דאי איתה הדרא למרה בעינא, ההיא שעתא דקא שתי ליה או דקא תבר לה קא גזל מיניה, ותנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה.

איתבר ממילא - משלם זוזא. מאי טעמא - השתא לא עביד לה ולא מידי, אמאי קא מחייבת ליה - אההיא שעתא דגזלה, ההיא שעתא זוזא הוא דשויא.

קושיה

תנן, בית הלל אומרים: כשעת הוצאה. - מאי כשעת הוצאה? - אילימא כשעת הוצאה מן העולם. - ובמאי? - אי בחסר - מי איכא למאן דאמר? והא תנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. ואי ביתר - היינו בית שמאי!

מסכת בבא מציעא דף מג עמוד ב

אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים. לימא רבה דאמר כבית שמאי!

פרוקים

א.      אמר לך רבה: ביתר - כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - בחסר. בית שמאי סברי: שליחות יד אינה צריכה חסרון, וכי חסר - ברשותא דידיה חסר. ובית הלל סברי: שליחות יד צריכה חסרון, וכי חסר - ברשותא דמריה חסר.

אלא הא דאמר רבא: שליחות יד אינה צריכה חסרון. לימא רבא דאמר כבית שמאי?

ב.      אלא הכא במאי עסקינן כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות, ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי. בית שמאי סברי: שואל שלא מדעת גזלן הוי, וכי חסר - ברשותא דידיה חסר. ובית הלל סברי: שואל שלא מדעת - שואל הוי, וכי חסר - ברשותא דמרה חסר.

אלא הא דאמר רבא: שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוי, לימא רבא דאמר כבית שמאי?

ג.        אלא, הכא בשבח של גזילה קמיפלגי. בית שמאי סברי: שבח גזילה דנגזל הוי, ובית הלל סברי: שבח גזילה דגזלן הוי. - ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: הגוזל את הרחל, גזזה וילדה - משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה. - דיקא נמי, דקתני: בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר, ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה, שמע מינה.

ב. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים

רבי עקיבא אומר כשעת התביעה.

שמועה

אמר רב יהודה אמר שמואל:

הלכה כרבי עקיבא.

א)      ומודה רבי עקיבא במקום שיש עדים. - מאי טעמא? דאמר קרא (ויקרא ה) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, וכיון דאיכא עדים - מההוא שעתא הוא דאיחייב ליה אשמה.

ב)      אמר ליה רבי אושעיא לרב יהודה: רבי, אתה אומר כן? - הכי אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: חלוק היה רבי עקיבא אפילו במקום שיש עדים, מאי טעמא - דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, ובי דינא הוא דקא מחייבי ליה אשמה.

בעיא

אמר ליה רבי זירא לרבי אבא בר פפא: כי אזלת להתם אקיף אסולמא דצור, ועול לגביה דרבי יעקב בר אידי, ובעי מיניה אי שמיעא ליה לרבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא או אין הלכה כרבי עקיבא.

תשובה

אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי עקיבא לעולם. 

פירוש

מאי לעולם? - אמר רב אשי: שלא תאמר הני מילי - היכא דליכא עדים, אבל היכא דאיכא עדים - לא. - ואי נמי, דאהדרה לדוכתה ואיתברא, לאפוקי מדרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים, קא משמע לן: דבעינן דעת בעלים.

שמועה

ורבא אמר: הלכה כבית הלל.

משנה

החושב לשלוח יד בפקדון,

בית שמאי אומרים: חייב,

ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (שמות כ"ב) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.

הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה - אינו משלם אלא רביעית.

הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה - משלם דמי כולה.

מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו

מבוא

סוגייתנו דנה בהסבר המונח "פירות מפוזרין".

סיכום

הדין והדיון

הדין שבו עוסקת הסוגיה הוא דין המשנה: "מצא פירות מפוזרין... הרי אלו שלו".

הדיון הוא במגמת בירור: "מתי הפירות יוצאים מגדר צבורין והופכים להיות "מפוזרים".

מסקנת הסוגיה

מסקנת הסוגיה היא:

א.       משנתנו עוסקת בפירות שנמצאו במקום הגרנות.

ב.       כאשר קב חיטים מפוזר על פני ארבע אמות הוא כבר בגדר "פירות מפוזרים" והמוצא רשאי ליטול אותן לעצמו.

ג.        בנוגע לארבעה מקרים נשארת הגמרא בספק:

1)       חצי קב המפוזר בשתי אמות.

2)       שני קבים בשמונה אמות.

3)       קב שומשמין בארבע אמות.

4)       קב תמרים או רימונים בארבע אמות.

פסיקת ההלכה

הרמב"ם (גזלה ואבדה טו, יב) פוסק

"מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם,

היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קבים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז".  

על פי גרסתנו שאלת הגמ' היא בנוגע לקב שומשמין כשלעצמו, קב תמרים כשלעצמו וקב רימונים כשלעצמו. לגרסת הרמב"ם שאלת הגמ' הייתה ככל הנראה: מה הדין כאשר הקב מעורב משלושת המינים יחד. בהתאם לכך פסק שהדבר נותר בספק.

משמע מתוך דבריו שפירות האמורים במשנתנו אינם דווקא חיטים, אלא גם כל מין אחר של פירות.

הטור(חושן משפט רס סעיף ג) פסק בהתאם לגרסת רש"י בגמרא:

"המוצא במקום הגורן שדשו התבואות קב חיטין מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות או יותר הרי הם שלו מפני שטורח על הבעלים באספם ומתייאשים מהן אבל אם הקב מפוזר בפחות מארבע אמות או יותר על קב בארבע אמות לא יגע בהן עד שיבואו בעליהם ויטלום.

וחצי קב חטים מפוזר בב' אמות או קביים בח' אמות או קב שומשמין או קב תמרים או רמונים בד' אמות מיבעיא אי שרי ליטלן או לא ולא איפשיטא ואסירי

בשולחן ערוך (חושן משפט רס, ז) נחלקו המחבר והרמ"א. המחבר כדרכו פסק כרמב"ם:

"מצא פירות מפוזרות במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ד' אמות או ביותר על ד' אמות, הרי אלו שלו, מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן. היו מפוזרים בפחות מד' אמות, לא יגע בהם, שמא הבעלים הניחו שם (וכן יותר מקב בד' אמות) (טור). היו כמו חצי קב בב' אמות, או קביים בח' אמות, או שהיה הקב משנים וג' מינים כגון תמרים ושומשמין, כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז".

הרמ"א פסק כטור:

הגה: וי"א אפילו בתמרים לחוד דלא נפיש טרחייהו וכל כיוצא בזה (טור), או בשומשמין לחוד דחשיבי, הוי ספק (רש"י).

 

יאוש שלא מדעת

מבוא

סוגיתנו דנה במצב שבו בעל האבדה עדיין אינו יודע שאבד ממנו הדבר, אך כשידע יש להניח שהוא יתיאש.

סיכום

הדין והדיון

הדין הפותח את הסוגיה הוא דין "יאוש שלא מדעת".

אביי אומר: יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

רבא אומר: יאוש שלא מדעת הוי יאוש.

הדיון הוא במגמה להכריע בין דעת אביי לדעת רבא.

מסקנת הסוגיה

·         הגמרא פוסקת: והלכתא כאביי, שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

·         בהתאם לכך, כל הקושיות שהקשו על אביי מתפרשות על פי האופן שבו אביי פרק אותן.

·         הנוהג ליטול תמרים הנושרים ברוח מבוסס על כך שהבעלים מן הסתם מוחלים. אם ידוע שאינם מוחלים, אסור ליטול אותם.

פסיקת ההלכה

מובן שהפוסקים אף הם פוסקים כאביי, אך בסגנונות שונים. 

הרמב"ם גזלה ואבדה יד, ה פוסק באופן כללי;

"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל, אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".

ובפרק טו הלכה ח פסק כממשנתנו, מבלי שיזכיר את פירושו של אביי:

"מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה לא יגע בהן, דרך נפילה הרי הן שלו, וכן אם מצא כריכות קטנות של שבלים ברשות הרבים, שהרי אין בהן סימן, או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן".

הטור בסימן רסב דייק לפרש את המשנה כאביי:

"לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהן סימן לא בקשרים ולא במניינם וחתיכות של בשר שאין בהן סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינן צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשיבי וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן".

אחר כך הוסיף הטור:

"והרמב"ם ז"ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בד' אמות הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא".

יסוד דברי הטור הוא דברי התוספות בסוגיה הראשונה בפרק. תוספות שם (כא, א, ד"ה וכמה) הקשו: מדוע לא העמיד רבי יצחק את המשנה בדרך נפילה, אלא דחק להעמידה במכנשתא דבי דרי? ותירצו שהוא סובר כאביי, שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. על כן לא היה יכול להעמידה דרך נפילה, שהרי הבעלים אינם יודעים שנפלו, ואסור למוצא ליטול אותם לעצמו.  

אמנם לשיטת הרמב"ם, מסקנת הגמ' היא שרבי יצחק כלל לא  בא לפרש את המשנה, אלא לומר דין עצמאי – שבמקום הגרנות, אם הקב מפוזר בארבע אמות או ביותר – אין הבעלים מטפלים בו.

אך המשנה מתפרשת כפשוטה – דרך נפילה. ועל כן אין הגמ' מתחילה "מאי מפוזרין" שהיא תבנית הפירוש, אלא "וכמה", שהיא תבנית הסוגיה.

(ומה שכתבנו שהוא "פירוש" זה רק לשיטת תוספות והטור).

השולחן ערוך חושן משפט סימן רסב סעיף ג פסק עקרונית כרמב"ם, אך הזכיר את מקצת השיקולים המכריעים כי היה יאוש בפועל, כגון כובד וחשיבות. כך הוא פוסק :

"אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר, כיון שנתייאשו בעליו. ואם לאו, צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש".

לגבי תמרים הנושרות ברוח

הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טו הלכה טז כתב:

"תמרים שמשיר אותן הרוח מותרות, שהבעלים מחלו אותן לכל אדם וזו היא חזקתן, ואם היו של יתומים שאינן בני מחילה אסורין, וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן המקום שיפלו בו הנובלות עד שילקט אותן הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל".

הטור סימן רס פוסק:

"וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים שהבעלים מתייאשין מהן ואם יש הוכחה שלא נתייאשו כגון שהקיפו מקום האילן גדר או שתקנו המקום שנפלו שם [עד שילקטו אותן] הרי אלו אסורות שהרי גילו דעתן שלא נתייאשו מהן".

מלשון הטור שנקט לשון יאוש משמע שיאוש של קטנים אינו מועיל אפילו באבדה רגילה, אלא שבאופן כללי אין אנו חוששים שהאבדה היא של יתום קטן. וזה בכלל מה שאמרה הגמ' שאין אנו מחזיקין את הבקעה כשדה של יתומים.

אך לרמב"ם שנקט לשון מחילה, משמע שיאוש של יתומים באבדה שאינה ברשותם מועיל, אך כאן שהתמרים ברשותם צריך מחילה כדי שיהיו הפקר, ויתומים אינם בני מחילה.

השולחן ערוך סימן רס סעיף ו קרוב לדברי הרמב"ם:

"זתים וחרובים וכיוצא בהם, אסורים. ותמרים שמשירם הרוח, מותרים, שחזקתן שהבעלים מחלום לכל אדם, מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותם. ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה, אסורים. וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות, או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם, הרי אלו אסורים, שהרי גילה דעתו שלא מחל".

מסכת בבא מציעא פרק הזהב

דף מד עמוד א

משנה

·         הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב.

·         הנחשת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחשת.

·         מעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות.

·         אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון.

·         מטלטלין קונין את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין.

·         (זה הכלל): כל המטלטלים קונין זה את זה. כיצד? משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו, נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו. רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו - ידו על העליונה.

גמרא

א.    הזהב קונה את הכסף או הכסף את הזהב?

שמועה

מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: הזהב קונה את הכסף. –

סוגיה

אמר לו: רבי, שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך הזהב קונה את הכסף?

בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר?

בילדותיה סבר: דהבא דחשיב - הוי טבעא, כספא דלא חשיב - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא. בזקנותיה סבר: כספא

מסכת בבא מציעא דף מד עמוד ב

דחריף - הוי טבעא, דהבא דלא חריף - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא.

סוגיה

אמר רב אשי: כילדותיה מסתברא, מדקתני הנחשת קונה את הכסף. אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי - היינו דקא תני הנחשת קונה את הכסף, דאף על פי דלגבי דהבא פירא הויא - לגבי נחשת טבעא הוי. אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טבעא הוי, לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף - מבעיא?

איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני פריטי, באתרא דסגיי - אינהו חריפי טפי מכספא, אימא טבעא הוי, קא משמע לן: כיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה - פירא הוי.

סוגיה

ואף רבי חייא סבר דהבא טבעא הוי. דרב אוזיף דינרי מברתיה דרבי חייא, לסוף אייקור דינרי. אתא לקמיה דרבי חייא, אמר ליה: זיל שלים לה טבין ותקילין. אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי - שפיר. אלא אי אמרת פירא הוי, הוה ליה סאה בסאה, ואסור!

רב דינרי הוו ליה, וכיון דהוו ליה דינרי - נעשה כאומר לה הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח.

שמועה

אמר רבא: האי תנא סבר דהבא טבעא הוי, דתניא: פרוטה שאמרו - אחד משמונה באיסר האיטלקי. למאי נפקא מינה - לקדושי אשה. איסר - אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף. למאי נפקא מינה - למקח וממכר. דינר של כסף - אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב, למאי נפקא מינה - לפדיון הבן. אי אמרת בשלמא טבעא הוי - משער תנא במידי דקיץ. אלא אי אמרת פירא הוי, משער תנא במידי דאוקיר וזיל? זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא. אלא שמע מינה: טבעא הוי, שמע מינה.

ב.    דעת בית שמאי ובית הלל בעניין זה

משנה

תנן התם, בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב, ובית הלל מתירין.

שמועה

רבי יוחנן וריש לקיש,

חד אמר: מחלוקת בסלעים על דינרין, דבית שמאי סברי: כספא טבעא ודהבא פירא, וטבעא אפירא לא מחללינן, ובית הלל סברי: כספא פירא, ודהבא טבעא, ופירא אטבעא מחללינן. אבל פירות על דינרין - דברי הכל מחללינן. מאי טעמא - מידי דהוה אכסף לבית הלל. כסף לבית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא פירא הוי, לגבי פירא - טבעא הוי, זהב נמי לבית שמאי, אף על גב דדהבא לגבי כספא פירא הוי, לגבי פירא טבעא הוי.

וחד אמר: אף בפירות על דינרין מחלוקת.

סוגיה

ולמאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת, אדמיפלגי בסלעין על דינרין - לפלוג בפירות על דינרין!

אי איפלוג בפירות על דינרין - הוה אמינא: הני מילי - בפירות על דינרין, אבל בסלעין על דינרין - מודו להן בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי, ולא מחללינן, קא משמע לן.

סוגיה

תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין, דאמר רבי יוחנן:

מסכת בבא מציעא דף מה עמוד א

אסור ללוות דינר בדינר. דינר דמאי? אילימא דינר של כסף בדינר של כסף, לגבי נפשיה מי איכא למאן דאמר לאו טבעא הוי? אלא פשיטא - דינר של זהב בדינר של זהב. ולמאן? אי לבית הלל - הא אמרי טבעא הוי, אלא לאו - לבית שמאי. ושמע מינה: רבי יוחנן הוא דאמר אין מחללינן.

לא, לעולם אימא לך רבי יוחנן הוא דאמר מחללינן, ושאני הלואה, כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא, דאמרינן איהו ניהו דאוקיר וזיל, לגבי הלואה נמי פירא הוי.

הכי נמי מסתברא, דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו אסור ללוות דינר בדינר, אבל מחללין מעשר שני עליו, שמע מינה.

קושיה

תא שמע: הפורט סלע ממעות מעשר שני, בית שמאי אומרים: בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים: בשקל כסף, בשקל מעות. השתא לבית שמאי לגבי פריטי מחללינן, לגבי דהבא מיבעיא?

פרוק

שאני פריטי, באתרא דסגיין - חריפי.

ג.     הבנה אחרת במחלוקת בית הלל ובית שמאי

שמועה

לישנא אחרינא, אמרי לה: רבי יוחנן וריש לקיש, חד אמר: מחלוקת בסלעין על דינרים, דבית שמאי סברי: הכסף - כסף ראשון, ולא כסף שני. ובית הלל סברי: הכסף כסף ריבה, ואפילו כסף שני. אבל פירות על דינרין - דברי הכל מחללינן, דאכתי כסף ראשון הוא.

וחד אמר: אף בפירות על דינרין נמי מחלוקת.

סוגיה

ולמאן דאמר סלעין על דינרין מחלוקת, אדמיפלגי בסלעין על דינרין לפלגי בסלעין על סלעין?

אי אפלגי בסלעין על סלעין - הוה אמינא: הני מילי - בסלעין על סלעין, אבל בסלעין על דינרין - מודו להו בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי, ולא מחללינן, קא משמע לן.

קושיה (על כל ההבנה הזו)

תא שמע: הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים: בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים: בשקל כסף, בשקל מעות. השתא כספא לגבי פריטי מחללינן, ולא אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני, לגבי דהבא דחשיב מיניה, מי אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני?

פרוק

אמר רבא: ירושלים קמותבת? שאני ירושלים, דכתיב ביה (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן.

קושיה

תא שמע: הפורט סלע ממעות מעשר שני, בית שמאי אומרים: בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים: בשקל כסף, בשקל מעות!

אלא: דכולי עלמא הכסף כסף ריבה, ואפילו כסף שני.

שמועה (בנוסח אחר, לאחר שהנוסח הראשון נדחה)

אלא אי איתמר דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש - הכי איתמר, חד אמר: מחלוקת בסלעין על דינרין, דבית שמאי סברי: גזרינן

מסכת בבא מציעא דף מה עמוד ב

שמא ישהה עליותיו, דזימנין דלא מלו זוזי בדינרא ולא מסיק. ובית הלל סברי: לא גזרינן שמא ישהה עליותיו, דכי לא מלו נמי בדינרא אסוקי מסיק להו. אבל בפירות על דינרין - דברי הכל מחללינן, דכיון דמרקבי לא משהי להו. וחד אמר: אפילו בפירות על דינרין נמי מחלוקת.

סוגיה

בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא משרא שרי, ורבנן הוא דגזרו ביה - היינו דקתני יעשה ולא יעשה. אלא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא פליגי, מחללינן ולא מחללינן מבעי ליה!

קשיא.

ד.     האם מטבע נעשה חליפין

שמועה

איתמר, רב ולוי, חד אמר: מטבע נעשה חליפין, וחד אמר: אין מטבע נעשה חליפין.

אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין - משום דדעתיה אצורתא, וצורתא עבידא דבטלא.

קושיה

תנן: הזהב קונה את הכסף, מאי לאו בחליפין, ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין!

פרוק

לא, בדמים.

סוגיה

אי הכי הזהב קונה [את] הכסף? מחייב מבעי ליה!

תני: הזהב מחייב.

הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: הכסף אינו קונה את הזהב. אי אמרת בשלמא בדמים - היינו דאמרינן דהבא פירא וכספא טבעא, וטבעא פירא לא קני. אלא אי אמרת בחליפין - תרוייהו לקנו אהדדי.

ועוד, תניא: הכסף אינו קונה את הזהב. כיצד? מכר לו עשרים וחמשה דינר של כסף בדינר של זהב, אף על פי שמשך את הכסף - לא קנה עד שימשוך את הזהב. אי אמרת בשלמא בדמים - משום הכי לא קני. אלא אי אמרת בחליפין - נקני!

אלא מאי - בדמים? אי הכי אימא רישא: הזהב קונה את הכסף, כיצד? מכר לו דינר של זהב בעשרים וחמשה דינר של כסף, כיון שמשך את הזהב - נקנה כסף בכל מקום שהוא. אי אמרת בשלמא בחליפין - היינו דקתני נקנה כסף בכל מקום שהוא. אלא אי אמרת בדמים - האי נקנה כסף בכל מקום שהוא? נתחייב גברא מיבעי ליה! - אמר רב אשי: לעולם בדמים, ומאי בכל מקום שהוא - כמות שהוא, כדאמר ליה. אי אמר ליה מארנקי חדשה יהבינא לך - לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אף על גב דעדיפי מינייהו. מאי טעמא? דאמר ליה: לישנן קא בעינא להו.

ה.    האם מטבע נקנה בחליפין

שמועה

אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, מיעבד הוא דלא עביד חליפין, אקנויי - מיקנו בחליפין, מידי דהוה אפירא לרב נחמן. פירא לרב נחמן, לאו אף על גב דאינהו לא עבדי חליפין אקנויי מקנו בחליפין, טבעא נמי לא שנא.

קושיה

מיתיבי: היה עומד בגורן ואין בידו מעות, אמר לחבירו: הרי פירות הללו נתונים לך במתנה,

מסכת בבא מציעא דף מו עמוד א

חוזר ואומר: הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית. טעמא: דאין בידו מעות, הא אם יש בידו מעות - ליקני להו לאידך במשיכה, ופריק. דהכי עדיף דהוה ליה נכרי. ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין - ניקנו ליה מעות להיאך אגב סודר, ולפרוק!

פרוק

דלית ליה סודר.

סוגיה

ונקנינהו נהליה אגב קרקע! 

דלית ליה קרקע.

והא עומד בגורן קתני!

בגורן שאינו שלו.

ואיכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי, דלית ליה ולא כלום!

דחיית הפרוק

אלא לאו שמע מינה: אין מטבע נקנה בחליפין, שמע מינה.

מעשה

ואף רב פפא הדר ביה. כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי, אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה. כי אתא - נפק לאפיה עד תווך.

ו.      אין מטבע נעשה חליפין (ב)

שמועה

וכן אמר עולא: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רב אסי: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אין מטבע נעשה חליפין.

קושיה

1. איתיביה רבי אבא לעולא: הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק, ואמר לשולחני: תן לי בדינר מעות ואפרנסם, ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי. אם יש לו מעות - מותר, ואם לאו - אסור. ואי סלקא דעתך אין מטבע נעשה חליפין - הויא ליה הלואה, ואסור!

 אשתיק.

פרוקים

·         אמר ליה: דלמא אידי ואידי בפרוטטות שנו דליכא עלייהו טבעא, ואידי ואידי פירא הוו, ומשום הכי נקנו בחליפין.

אמר ליה: אין. דיקא נמי, דקתני: יפה דינר וטריסית. ולא קתני דינר יפה וטריסית, שמע מינה.

·         רב אשי אמר: לעולם בדמים ובפרוטטות, כיון דאית ליה - נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח.

קושיה

2.       תא שמע: כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפין. כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו - מטבע, ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין! 

פרוק

אמר רב יהודה, הכי קאמר:

מסכת בבא מציעא דף מו עמוד ב

כל הנישום דמים באחר, כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפין.

הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: כיצד? החליף שור בפרה, או חמור בשור. שמע מינה.

סוגיה

ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא מטבע, מאי כיצד? 

הכי קאמר: ופירי נמי עבדי חליפין, כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור.

הניחא לרב ששת דאמר: פירי עבדי חליפין, אלא לרב נחמן, דאמר: כלי - אין, אבל פירי - לא עבדי חליפין, מאי כיצד?

הכי קאמר: יש דמים שהן כחליפין, כיצד? החליף דמי שור בפרה, או דמי חמור בשור.

מאי טעמיה דרב נחמן? - סבר לה כרבי יוחנן, דאמר: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, ומלתא דשכיחא - גזרו ביה רבנן, מלתא דלא שכיחא - לא גזרו ביה רבנן.

ולריש לקיש, דאמר: משיכה מפורשת מן התורה, הניחא אי סבר לה כרב ששת - מתרץ לה כרב ששת, אלא אי סבר לה כרב נחמן, דאמר: פירי לא עבדי חליפין ומטבע לא קני, היכי מתרץ לה? 

על כרחך כרב ששת מתרץ לה.

קושיה

תנן: כל המטלטלין קונין זה את זה. - ואמר ריש לקיש: ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות.

פרוק

תרגמא רב אחא: בדינר אנקא ואניגרא, אחד שפסלתו מלכות ואחד שפסלתו מדינה.

צריכותא

וצריכא, דאי אשמועינן פסלתו מלכות - משום דלא סגי כלל, אבל פסלתו מדינה, דסגי ליה במדינה אחריתי - אימא אכתי מטבע הוא, ואין מטבע נקנה בחליפין. ואי אשמועינן פסלתו מדינה - משום דלא סגי ליה לא בצנעא ולא בפרהסיא, אבל פסלתו מלכות דסגי ליה בצנעא - אימא אכתי מטבע הוא, ואין מטבע נקנה בחליפין - צריכא.

ז.      דין האומר: מכור לי באלו

שמועה

אמר רבה אמר רב הונא: מכור לי באלו - קנה,

מסכת בבא מציעא דף מז עמוד א

ויש לו עליו אונאה. קנה אף על גב דלא משך, דכיון דלא קפיד - קנה, דכי חליפין דמי. ויש לו עליו אונאה - דמכור לי באלו קאמר ליה.

רב אבא אמר רב הונא: מכור לי באלו - קנה, ואין לו עליו אונאה.

בעיא

פשיטא, דמים ואין מקפיד עליהן, הא קאמרינן דקני, דכחליפין דמו. חליפין ומקפיד עליהן מאי?

תשובה

אמר רב אדא בר אהבה, תא שמע: הרי שהיה תופש פרתו ועומד, ובא חבירו ואמר לו: פרתך למה? - לחמור אני צריך. - יש לי חמור שאני נותן לך. פרתך בכמה? - בכך וכך. - חמורך בכמה? - בכך וכך. משך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור - לא קנה בעל החמור את הפרה. שמע מינה: חליפין ומקפיד עליהן - לא קנה.

אמר רבא: אטו חליפין בשופטני עסקינן, דלא קפדי? אלא: כל חליפין מיקפד קפדי, וקנה. והכא במאי עסקינן - דאמר ליה: חמור בפרה וטלה, ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה, דלא הוה ליה משיכה מעליא.

סוגיה

אמר מר: מכור לי באלו - קנה, ויש לו עליו אונאה. - לימא סבר רב הונא מטבע נעשה חליפין

לא, רב הונא סבר לה כרבי יוחנן, דאמר: דבר תורה מעות קונות. ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו: נשרפו חטיך בעלייה. מלתא דשכיחא - גזרו בה רבנן, ומלתא דלא שכיחא - לא גזרו בה רבנן.

אמר ליה מר הונא בריה דרב נחמן לרב אשי: אתון הכי מתניתו לה, אנן הכי מתנינן לה: וכן אמר רב הונא: אין מטבע נעשה חליפין.

ח.     האם חליפין נעשים בכליו של קונה או בכליו של מקנה?

שמועה

במה קונין? רב אמר: בכליו של קונה, דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה, כי היכי דלגמר ולקני ליה. ולוי אמר: בכליו של מקנה, כדבעינן למימר לקמן.

סוגיה

אמר ליה רב הונא מדסקרתא לרבא: וללוי, דאמר בכליו של מקנה, הא קא קני ארעא אגב גלימא. אם כן, הוו ליה נכסים שיש להן אחריות ונקנין עם נכסים שאין להן אחריות, ואנן איפכא תנן: נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות!

אמר ליה: אי הוה לוי הכא הוה מפיק לאפך פולסי דנורא! מי סברת גלימא מקנה ליה? בההיא הנאה דקא מקבל מיניה - גמר ואקני ליה.

ברייתא

כתנאי: (רות ד) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו. גאולה - זו מכירה, וכן הוא אומר (ויקרא כז) לא יגאל. תמורה - זו חליפין, וכן הוא אומר (ויקרא כז) לא יחליפנו ולא ימיר אותו, לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו. - מי נתן למי? - בועז נתן לגואל. רבי יהודה אומר: גואל נתן לבועז.

---

[1]  בברייתא שהובאה בסוגיה הקודמת.

[2]  נסיון לענות על השאלה הראשונה.

[3]  גם זה ניסיון לפשוט את השאלה הראשונה.

[4]  כלומר, תפשוט את השאלה השלישית!

[5]  שוב ניסיון לפשוט את השאלה הראשונה.

[6]  ומכאן שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל – ר"ח.

[7]  בהקשר למימרא של רבי יוחנן בסוגיה הקודמת: "מי שיש לו גרדי אומן בתוך ביתו ינער כסותו בכל יום".

[8]  משמעותו של הביטוי "תנינא להא דתנו רבנן" הוא שהמשנה שונה בקיצור את מה שמפורש בברייתא בהרחבה. ניתן אפוא לראות בברייתא את המקור לדברי המשנה.

[9]  אף שלכאורה זו בעיא ששאל רב חסדא את רב הונא, הבאת הבעיא בתלמוד היא בתבנית של מעשה. לכן הפתיחה היא "קבעי מיניה", ולא "בעי מיניה".

[10]  חסדא חסדא, איני צריך לך ולא לחידודך ולא לפלפולך. אתה צריך לקבל ממני עד מלאת לך לפני ארבעים שנה, שבמלאת ארבעים שנה עוד התלמיד על דתעת רבו, כמו שכתוב "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר" (דברים כט, ד)... "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" (שם, ג) – ר"ח.