משהו על הרלוונטיות של לימוד התלמוד

מניין נובעת התחושה שהגמרא אינה רלוונטית?

מרבים לדבר על "בעיית הגמרא" ועל התחושה של התלמידים שהיא אינה רלוונטית לחייהם.

אם נתבונן באנשים הנחשבים לכאורה ל"הצלחות" של החינוך הציוני דתי, וקובעים עיתים לתורה, נוכל לראות שגם שם ההצלחה אינה נובעת מכך שהגמרא הפכה להיות לדידם רלוונטית, אלא בעיקר מתוך משמעת עצמית נוקשה יותר, או לחילופין אופי פחות מרדני.

ארחיק לכת ואומר שכאשר ר"מ בישיבה תיכונית, או אפילו ר"מ בישיבה גבוהה מלמד על קנייני מיטלטלין, הסוגיה היא בלתי רלוונטית לגביו בדיוק כמו שהיא לא רלוונטית לתלמידיו. בישיבה התיכונית הרלוונטיות לגבי הר"מ מסתכמת בכך שזהו החומר לבחינה ותפקידו הוא ללמד אותו; רלוונטיות "שלא לשמה" לחלוטין.

בישיבה הגבוהה העניין קצת יותר מורכב. במשך מאות השנים האחרונות נבנתה מערכת אקסיומות על הלימוד הישיבתי הקובעת את כללי המשחק. מערכת זו היא המרחב הלימודי של עולם הישיבות וכלל יסודי קובע שאין לערער עליה. במסגרת המרחב הזה יכול הר"מ ללמד סוגיה העוסקת בקנייני מיטלטלין, לחקור האם העיקר הוא מעשה הקניין או העיקר היא גמירות הדעת וכדומה, מבלי שאיש ישאל אותו מה כל זה אומר לי.

מה איפשר למרחב כזה של לימוד בלתי רלוונטי להתפתח?

בספרי ההגות של הראשונים אחת השאלות המרכזיות היא מהי השלמות שראוי לשאוף אליה, ומהי הדרך להגיע לאותה שלמות. הלימוד שאליו הם שאפו היה לימוד שיקדם אותי כאן ועכשיו לעבר השלמות שאליה אני שואף להתפתח. לימוד אינו דבר שאני שומר באיזשהו מחסן במוח לימים יבואו. אין ערך ללימוד כזה. לימוד "על מנת שאקרא רבי" (כדוגמת ה"כוללים" לרבנות ולדיינות) מוגדר כלימוד שלא לשמה לא רק מפני שהמוטיבציה זרה, אלא גם מפני שעד שאקרא רבי אין מבחינתי ערך למה שלמדתי. אם כך, גם כשאקרא "רבי" זה יהיה תואר חיצוני, ולא משהו שהתקדמתי לעברו במעלות השלמות התורנית. הרי לא ייתכן שרגע לפני כן עדיין לא נקראתי רבי, ולפתע דילגתי לדרגה הזו.

הרב בפסקה באורות הקודש מבטא את הרעיון הזה:

"ההכרות (=ידיעות חדשות) צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המידה שיזעזעו את הנטיות של הרצון מהדממה שלהן ויעוררון לטובה. אז בונות ההכרות, יחד עם השכלול החיצון שהן משכללות את רוח האדם, גם את העולם הפנימי שלו" (אורות הקודש ג', מוסר הקודש נ"ט).

כאשר לומדים לקראת בחינה, או אפילו לשם רכישת ידע – כדי שאקרא תלמיד חכם – הלימוד אינו נוגע בכאן ובעכשיו. זה מה שהופך אותו לבלתי רלוונטי. הוא אולי יהיה רלוונטי בעתיד, אבל רק בנוגע לחלק מאד צר של החיים, לא לחיים בשלמותם.

חוסר הרלוונטיות הופך להיות קיצוני יותר כאשר אורח חייו של הלומד סותר בחלקו את הוראות התורה. כאן התלמיד חייב לפצל את אישיותו, ולהחליט מראש שהלימוד הוא למטרה ספציפית – פיתוח האינטלקט, הצלחה בבגרות וכדומה.

מה עושים?

הכיוון שאני מציע בכדי להפוך את לימוד הגמרא לרלוונטי הוא לחזור ללימוד המקורי – לימוד לשם התפתחות רוחנית כאן ועכשיו,  מפני שאין מציאות רלוונטית אחרת מלבד הכאן והעכשיו. כך נעשה הלימוד רלוונטי ללומד.

על פי הצעתי כל לימוד סוגיה יתחיל מתוך השאיפה להשיב על השאלות:

א. מי אני אהיה אחרי לימוד הסוגיה, מעבר למה שאני עכשיו? (התשובה לשאלה הזו היא בשני שלבים: ראשית מה חז"ל התכוונו שאהיה. שנית, מה אני, במקום שאני נמצא, מסוגל לקחת מתוך זה).

ב. מה אני אעשה בעקבות הלימוד(גם את השאלה הזו אפשר לחלק לשניים כנ"ל)?

מצד אחד יש כאן הקשבה למה שחכמים רצו לומר. מצד שני, הלומד מתייחס למציאות האמיתית שבה הוא נמצא, ולא לאיזו מציאות דמיונית.

אגב, חיזוק לכך שחשוב שאדם יתייחס למצבו האמתי ניתן למצוא בדברי רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות קריאת התורה, ו, יז):

"כל מי שרוצה לחוס על עצמו ולחשוב על תכליתו הנצחי, כל תקנתו שאיך שהוא איך שהוא יהיה בעיני עצמו בכל יום ויום כבריה חדשה ממש,

כי באמת נעשה האדם כבריה חדשה בכל יום, שבשביל זה מברכין כל ברכות השחר כמבאר בשולחן ערוך, ועל כן איך שהוא צריך שתהיה העבודה שעוסק בכל יום חדשה אצלו לגמרי, כי כל אחד מישראל עושה כמה מצוות בכל יום ציצית ותפלין וכיוצא,  אך העיקר שיראה לישב דעתו בכל יום שזה היום שעומד בו עדין לא היה בעולם וכן לא יהיה עוד היום הזה בעולם. והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום היא חדשה לגמרי, ורק עליך נפל חובת היום על זה האדם שעומד באותו הדור באותו היום, הוא דיקא צריך לעסק בעבודה זאת ולא מלאך ולא שרף ואפילו נשמות הצדיקים שבגן עדן עליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת. רק "חי חי הוא יודוך כמוני היום" - כמוני היום דיקא,  הינו כמו שאני היום באיזה מדרגה פחותה שהוא אף על פי כן מאחר שאני חי אני צריך להודות לך דיקא".

אתן שתי דוגמאות בכדי שהשיטה תובן. דוגמה אחת תהיה הסוגיה הראשונה במסכת ברכות – מאימתי קורין את שמע בערבין. הדוגמה השנייה תהיה סוגיית קידושין כה ע"ב, קנייני בהמה גסה ודקה.

1.     הסוגיה הראשונה במסכת ברכות

זמן קריאת שמע של ערבית
מתני'

מאימתי קורין את שמע בערבין?

משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר.

וחכמים אומרים עד חצות.

רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר א''כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:

גמ'

תנא היכא קאי דקתני מאימתי?

ותו, מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא?

תנא אקרא קאי דכתיב {דברים ו-ז} בשכבך ובקומך, והכי קתני: זמן קריאת שמע דשכיבה אימת? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.

ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה לתני דערבית ברישא.

תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית:

א. מבוא

א. איזה אדם אני אהיה כשאקיים מצוות קריאת שמע? (לאן אני מתכנן לגדול ולהתפתח?)

אפשרויות (אני נותן דוגמה אחת. אפשר לתת עוד):

אהיה אדם שמקבל עול מלכות שמים – כמו שכותב הרמב"ם מו"נ חלק ג בפרק נב

"אין ישיבתו של אדם, תנועותיו ועשׂיותיו שעה שהוא לבדו בביתו כישיבתו, תנועותיו ועשׂיותיו שעה שהוא לפני מלך גדול. ואין דיבורו ועליזותו שעה שהוא בין בני ביתו וקרובי משפחתו כדיבורו במושב המלך. לכן הבוחר בשלמות האנושית ושיהיה איש האלהים באמת, ישׂים אל לבו ויֵדַע שהמלך הגדול האופף אותו, הצמוד אליו תמיד, גדול מכּל פרט שהוא מבני-האדם, אפילו יהיה זה דוד ושלמה. מלך צמוד ואופף זה הוא השׂכל השופע עלינו שהוא החיבור בינינו ובינו יתעלה. וכשם שאנו השׂגנוהו באותו אור שהשפיע עלינו, כמו שאמר: באורך נראה אור (תהלים ל"ו, י). כן באותו אור עצמו הוא צופה בנו, ובגללו הוא יתעלה עִמנו תמיד, צופה ומשקיף: אם יִסָּתֵר איש במסתרים ואני לא אראנו? (ירמיה כ"ג, כד).

הבן זאת אפוא מאוד ודע שכאשר השלמים מבינים אותו, נוצרים להם יראה, ענווה, פחד מן האל, הישמרות ובושה מפניו יתעלה בדרכים אמיתיות, לא דמיוניות, הגורמים להם (לנהוג) בצנעה בנשיהם ובבית-הכיסא כמו שהם (נוהגים) בפומבי בשאר בני-אדם, כמו שאתה מוצא שנהגו חכמינו המפורסמים בנשיהם: מגלה טפח ומכסה טפח. הם גם אמרו: אי זה הוא צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום. כן יודע אתה שהם אסרו הִלּוּך בקומה זקופה משום: מְלֹא כל הארץ כבודו (ישעיה ו', ג), כדי שישתרש בכל אלה הדבר אותו ציינתי לך. והוא שאנו תמיד לפניו יתעלה, הולכים ובאים בנוכחות שכינתו. גדולי החכמים ז"ל היו סולדים מלגלות את ראשיהם כי השכינה אופפת את האדם. לכן גם היו ממעטים בדיבור. באבות הסברנו את הראוי להסביר בדבר המיעוט בדיבור: כי האלהים בשמים ואתה על הארץ. על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה', א).

מטרה זאת אשר הסבתי את תשׂומת-לבך אליה היא מטרת מעשׂי התורה כולם, כי בפרטים המעשׂיים האלה כולם, והחזרה עליהם, מושׂגת ליחידים המעולים ההכשרה להיות שלמים בשלמות האנושית, כדי שייראו את האל יתעלה, יחרדו וייבעתו ויֵדעו מי עִמם, כך שלאחר-מכן יעשׂו את חובתם. הוא יתעלה הסביר שמטרת כל מעשׂי התורה היא השׂגת ההיפעלות הזאת, אשר הוכחנו בפרק זה בהוכחה מופתית למי שיודע את האמיתוֹת, שנכון לדבוק בהשׂגתה¹⁴. כוונתי ליראה מפניו יתעלה ולאימה מציוויוֹ. הוא אמר: אם לא תשמֹר לעשֹות את כל דברי התורה הזאת הכתֻבים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלהיך (דברים כ"ח, נח). התבונן אפוא כיצד אמר לך במפורש שהכוונה של כל דברי התורה הזאת היא תכלית אחת והיא ליראה את השם וגו'. את היות התכלית הזאת מושׂגת על-ידי המעשׂים יודע אתה מדברו באותו פסוק: אם לא תשמֹר לעשֹות. התברר אפוא שהיא (כלומר, יראת ה', מושׂגת) מן המעשׂים, עֲשֹה ולֹא תַעֲשֹה..

ואילו הדעות שאותן לימדתנו התורה, והן השׂגת מציאותו יתעלה וייחודו, הן הדעות המלמדות אותנו את האהבה, כמו שהבהרנו כמה פעמים. יודע אתה את ההדגשה שמדגישה התורה את האהבה: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך (דברים ו', ה) מפני ששתי התכליות האלה, האהבה והיראה, מושׂגות בשני דברים. האהבה מושׂגת בדעות התורה הכוללות השׂגת מציאותו כפי שהוא יתעלה, והיראה מושׂגת בכל מעשׂי התורה, כמו שהבהרנו. הבן אפוא סיכום זה".

ב. מה אני עומד לעשות עם זה?

• מה מתוך זה אני רוצה ומסוגל לקחת?
• איך חז"ל חשבו שצריך לקבל עול מלכות שמים?
• מהו הצעד הקטן שאני יכול לעשות בכיוון הזה?

א. מאימתי

שאלות

1. למה כל כך חשוב מאימתי? ואם יהיה קצת אחר כך, כשיגיע בוודאות זמנה?

2. מה עניין הכוהנים לכאן? (כוהנים זריזים הם).

3. השווה לסוגיה בתחילת פרק רביעי של ברכות – וותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה, ורש"י שם.

4. האם כל מי שמתפלל מוקדם הוא "זריז"? אלו סיבות נוספות עשויות לגרום למישהו להתפלל מוקדם?

5. מהי האסוציאציה הראשונה שלך כששואלים "מאימתי"? באיזה אסוציאציה (בכיוון שאתה רוצה להתפתח) אתה בוחר?

ב. איך נראה הערב שלי?

מסקנת הגמרא היא שהתנא, כמו גם הפסוק, מתחיל בערב, מפני שכך היא ברייתו של עולם.

זה אומר שאם אני רוצה לחיות בהרמוניה עם חוקי הבריאה, הערב שלי צריך להיות התחלה של מחר.

• איך נראה הערב שלי?
• האם יש בו התחדשות – מבוא למחר, או סגירה של יום בעייפות?
• אם אני באפשרות הראשונה, מה אני יכול לעשות כדי להתחיל לחיות בהרמוניה עם חוקי הבריאה?
• כתוב לעצמך סיפור, איך ניראה הערב שלך שהוא התחלה של מחר....
• מהו הדבר האחד מתוך זה שאתה הולך לעשות הערב?

2.     סוגיית קנייני בהמה

מתני'

בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ור' אליעזר וחכ''א בהמה דקה נקנית במשיכה:

גמרא

דרש רב בקימחוניא: בהמה גסה נקנית במשיכה.

אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב. אמר להו: מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה? והאנן במסירה תנן, ורב נמי במסירה אמר! הדר ביה מההיא?

הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה. רבי שמעון אומר זו וזו בהגבהה.

מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה פיל לרבי שמעון במה יקנה?

אמר ליה אביי: בחליפין. אי נמי בשוכר את מקומו. רבי זירא אמר: מביא ארבעה כלים ומניחן תחת רגליו.

כאמור, השאלות שאנו שואלים את עצמנו בעקבות לימוד הסוגיה הן:

א. לאיזה אדם התפתחתי בעקבות לימוד הסוגיה?

ב. מה אני עומד לעשות עם זה?

סוגיה העוסקת בקניינים לכאורה אינה מותירה כל פתח לענות על השאלות האלה.

לכן חשוב להעיר כי בכל הסוגיות שקשורות לדיני ממונות, לפני שמתחילים לשאול לאן הסוגיה תיקח אותי, צריך לפתח מודעות לחזון ולתפיסות של עם ישראל כולו, ותחושה שאני חלק מן הקבוצה הזו, שנקראת עם ישראל ויש לה שאיפות ליצור חברה על אדני היושר וצדק. תחושה מעין זו הייתה לרמב"ם לפני שכתב את משנה תורה כפי שהוא כותב באיגרתו:

"דע כי לא חיברתי את החיבור הזה (משנה תורה) כדי להיות גדול בישראל על ידו, ... כי, באלקים, קנא קינאתי לה' אלקי ישראל, בראותי לפני אומה שאין לה ספר (חוקים) כולל לאמתו של דבר; ואין לה דעות (דתיות) אמיתוית ומדוייקות, על-כן עשיתי מה שעשיתי, לשם שמים גרידא" ...

בהנחה שהמודעות הזו כבר מפותחת, נעבור לדיון בסוגיה עצמה.

בחרתי לדון ביחס התורה לרכוש הפרטי. אפשר כמובן לצאת מהסוגיה הזו גם לכיוונים אחרים.

• לאור העובדה שהמשנה מקפידה כל כך על דרך הקניין, מהי תפיסת התורה בנוגע לרכוש פרטי?
• מה העמדה הנפשית שלך כלפי התפיסה הזו? (שיתוף)
• נניח שעם ישראל הופך לקיבוץ אחד גדול, שהכול בו שייך לכולם. ערוך רשימת מצוות שלא ניתן היה לקיים אותן (איסורי גזל, גניבה, אונאה, עושק וכו'. צדקה, מתנות כהונה ולוויה...).
• איך התפיסה של הסוגיה על רכוש פרטי משתלבת עם הקטע הבא (מתוך ספר "מתן תורה", הרב אשלג בעל הסולם):

"כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה ''ואהבת לרעך כמוך'', אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו".

היעזר בקטע הבא, מתוך "צו וזרוז" לאדמו"ר מפיאסצנה:

"חשבנו, שמה שהאיש מרגיש כל כך אנוכיות בעצמו עד שבכל חושיו שקוע הוא לדאוג רק לעצמו, זוהי מן התחזקות פנימית. כיוון שנפשו בפנימיותה רואה איך כל בני האדם דואגים רק לעצמם, מרגשת היא את עצמה יחידה וגלמודה בעולם, ומי ידאג למענה? לכן היא עומדת על נפשה, ומתחזקת לדאוג בשביל עצמה, עד שלאט לאט מתפתח ומתחזק בקרבה מין עוקץ רע, אנוכיות, רק בשבילי, אני ואפסי עוד...

לכן העצה בכדי להמעיט ולגרש את האנוכיות מלב האדם היא שיתקשרו עובדי ה' ומטהרי הנפש יחד באהבת חברים וידאגו כל אחד לזולתו כמו לעצמו. ידע כל אחד מדאגת ושמחת חבירו וישתתף בהם וכו', ומכל שכן בענייני עבודת הלב וממילא כל אחד מהם לא יראה את עצמו בפנימיות נפשו לגלמוד בעולם ויקל לו לשרש את האנוכיות מקרבו.

אבל אל יטעה שום איש בזה לדמותו למה שכתב בספר העיקרים שמביא דעת אריסטו שאמר שצריכה כל מדינה להיות משותפת בכל ענייניה. מסחרם הונם וכו' משותפים, בבחינת כיס אחד יהיה לכולנו. כי כמו שהם מסטרא דקליפה וחיצוניות כן כל דעותיהם בחיצוניות, ואל פנימיות נפש האדם לא הגיעו. כי אריסטו וכל הנמשכים אחריו מתחילים מחיצוניות האדם וגופו – כספו הונו וכו' יהיו משותפים. ושתיים רעות עושים בזה. כי כיוון שגופו של האדם מעולם הפרוד, יש לעצמו, לכן אי אפשר לשתפו ולערבו באחר. וכיוון שכן, את עצם רוחם עזבו ללא תיקון וללא הועיל, ויחד עם הגוף שנשאר נפרד גם רוחם נשאר באנוכיות לעצמו – תאווה, שנאה, אהבת הכבוד, אלא שמלבישים את הדברים הגרועים האלו בלבוש של רמיה של השתתפות. וכמו שכתב הספר הנ"ל איך אמרו גם על ענייני עריות: כיס אחד יהיה לכולנו... אבל דרך התורה היא להפך – ההון יהיה לכל איש לעצמו. מסחרו וכל שאר ענייני גופו, רק עצם האדם ונפשו שהוא למעלה מן הפירוד יתקן שלא יהיה לעצמו. רצונו, דאגתו, שמחתו וכו' יהיה גם לזולתו – ישתוקק שגם לחבירו יהיה כל טוב כמו לעצמו, ואם יצטרך חבירו בטובתו ימלא תכף אותה, עד שתכלית נפשו לא יהיה על עצמו בלבד, אלא גם לחבירו, ואז יועיל לשרש את האנוכיות מלבו כנ"ל".

ראינו תפיסה שלמה של התורה באשר להתייחסות לרכוש הפרטי. מה לדעתך חכמים רצו שתהיה בהקשר הזה?

• מה אתה רוצה לקחת מזה עכשיו?
• תרגיל (אפשר בעבודה בזוגות) למי שרוצה להתפתח בכיוון שמציע האדמו"ר מפיאסצה: בחר אדם אחד שאתה אוהב (אשה, חבר) וערוך לעצמך רשימה של הדברים שגורמים לו סיפוק ושמחה. תכנן יום יום במשך שבוע ימים לדאוג שהוא יקבל את אחד הדברים האלו.