בס"ד
בעולם הישיבות, לימוד התלמוד קיבל צורה ייחודית. צורה זו השתנתה במהלך הדורות, וכבר נכתבו על כך ספרים אחדים. כאן לא נעסוק בהיסטוריה של לימוד התלמוד בישיבות, אלא באופן שבו נלמדת סוגיה בתלמוד בשיעור בישיבה, באופן המכונה "עיון" (במלעיל).
בעולם הישיבות, לימוד התלמוד קיבל צורה ייחודית. צורה זו השתנתה במהלך הדורות, וכבר נכתבו על כך ספרים אחדים. כאן לא נעסוק בהיסטוריה של לימוד התלמוד בישיבות, אלא באופן שבו נלמדת סוגיה בתלמוד בשיעור בישיבה, באופן המכונה "עיון" (במלעיל).
למי הדף הזה מיועד?
הדף הזה מיועד למי מכם שמעוניין להתמצא בשפה של שיעור ה"עיון" בתלמוד. הדף יכניס אותך לעולם המושגים של התלמוד העיוני בישיבות, כך שתוכל להרגיש נוח כאשר תשמע שיעור כזה.
הנושאים המדוברים בעולם הישיבות
ישנם מספר נושאים בתלמוד שהם הנושאים המדוברים בעולם הישיבות. בחור ישיבה שאינו מתמצא בהם ואינו מכיר את השפה הזו, כמעט אפשר לומר עליו שהוא "עבר ליד הישיבה" ולא למד בה.
זו יומרנות מסוימת, אבל אפשר לומר שעשרת הנושאים המדוברים ביותר בעולם הישיבות הם: מיגו, שעבודים, שומרים, מודה במקצת, קניינים, מוחזקות, נאמנות, מזיק, עריות, ושליחות (אפשריים שינויים קטנים).
מה אני מציע לכם כאן
בדף שלפניכם אני רוצה לרשום שיעורים יסודיים בנושאים הללו, שיעור לכל נושא, כך שתוכלו להפנים את השפה הישיבתית בהקשר לכל נושא.
לכל שיעור מקורות, שאותם יש ללמוד באופן עצמאי כדי להבין את השיעור (אפשר לנסות להבין בלי המקורות, אך זה אינו מומלץ), רשימת מושגים בהלכה שאותם השיעור כולל, ורשימת מושגים שמשתמשים בהם בעגה הישיבתית.
ישנה גם רשימה ביבליוגרפית של הראשונים והאחרונים המופיעים בשיעור.
תוכן השיעורים
1. עיון בסיסי במונח מיגו
2. דין חצירו ומתנתו באים כאחד
3. שלוחו של אדם כמותו
1. עיון בסיסי במונח מיגו
2. דין חצירו ומתנתו באים כאחד
3. שלוחו של אדם כמותו
שיעור מס' 1
עיון בסיסי במונח "מיגו"
עיון בסיסי במונח "מיגו"
מקורות
א. ע' בבא מציעא דף ב' ע"א,במשנה. ועיין שם תוד"ה, וזה נוטל רביע.
ב. ע' בנמוקי יוסף (על המשנה) ובתירוציו לקושיה זו.
ג. עיין חידושי הרמב"ן ובמה שתירץ בקושיה זו.
ד. השווה את תירוצו לתירוץ המובא בהגהות מרדכי (אחרי המרדכי, דף פב ע"ב בדפוס ווילנא) "וכן מצאתי בתשובת ר"ת".
ה. עיין גם בהגהות השניות של המרדכי (דף פה ע"ב שם) מה שתירץ עוד.
ו. עיין נחלת דוד שם סיכום השיטות והכרעה.
מושגים
1. מיגו – "מתוך". קצור של: מתוך שהיה יכול לטעון...
הטוען טענה שאינו נאמן בה, אם היה יכול לטעון טענה אחרת שבה היה נאמן, הריהו נאמן גם בטענה שטוען. לדוגמא: לווה הטוען שהמלוה מחל לו על החוב אינו נאמן, שכן מלוה אינו עומד למחילה. אולם אם בידו לטעון פרעתי, ואין לכך הכחשה ממקור אחר, מתוך שיכול לטעון פרעתי נאמן גם על הטענה: מחלת לי.
סברת "מיגו" נקראת גם "מה לי לשקר". אנו מניחים שאותו אדם אומר אמת, שכן אם היה רוצה לשקר היה מעדיף לטעון בשקר את הטענה החזקה יותר.
2. המוציא מחבירו עליו הראיה – אם ראובן רוצה להוציא ממון משמעון בדין, מוטלת עליו חובת ההוכחה. ההוכחה הרגילה היא עדים על כך ששמעון חייב לו, או שטר חוב.
3. אנן סהדי - דבר הברור לנו כל כך, שכאילו אנחנו עדים בדבר.
כשאנו סומכים על אומדנא או חזקה או מנהג, לקבוע על פיהם מציאות ידועה, אנו אומרים "אנן סהדי" שכך הוא. לפעמים אומרים "אנן סהדי" לברר מעשה ידוע, ולפעמים לברר כונתו ורצונו של האדם (אנציקלופדיה תלמודית).
מושגים ישיבתיים
1. מקורות – המקורות בש"ס, בראשונים (החכמים שפעלו עד תקופת השולחן ערוך) ובאחרונים (החכמים שפעלו אחר תקופת השולחן ערוך), שעליהם יתבסס מהלך השיעור.
2. חקירה – נסיון שלנו או של האחרונים להבין את יסוד הדין, או את אופן הפעולה שלו. בדרך כלל ישנן שתי אפשרויות.
ראשונים
פירושי הראשונים לתלמוד
הראשונים הם פרשני התלמוד על לתקופה של חיבור השולחן ערוך. אפשר לדבר על שלושה זרמים בפרשנות הראשונים לתלמוד. הזרם הראשון הוא זרם הפרשנים – רש"י, רבנו חננאל ועוד. הקו המנחה אותם בפירושם הוא נוסח הגמרא. הזרם השני הוא זרם הפלפול – בעלי התוספות. הקו המנחה אותם בפירושם את הסוגיה הוא שהפירוש יתרץ את הקושיות שיש להם. הם מוכנים להידחק בנוסח, ובלבד שלא תהיה קושיה מגמרא אחרת על פירושם. הזרם השלישי עושה סנטיזה בין שני הזרמים הראשונים, והוא שולט ברמב"ן ותלמידיו – הרשב"א, הר"ן, הריטב"א ועוד. זרם זה רואה את עצמו מחויב הן לקושיות שמעלים בעלי התוספות והן לנוסח התלמוד.
תוספות
בשם 'תוספות' מציינים את הפירוש שנדפס לצד פירוש רש"י בדפוסי התלמוד הבבלי. פירושים אלו, 'התוספות שלנו', הם חלק מפירושי חכמי צרפת ואשכנז במאות י"ב-י"ג. בסיסן בהוספות לפירוש רש"י מאת חתניו ונכדיו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, והן בנויות בעיקר על קושיות ותירוצים, חלקן הגדול מתוך השוואות לסוגיות אחרות בתלמוד ולמקורות חז"ל מקבילים, בירור הנוסח וניתוח הסוגיא. הבולטים בין בעלי התוספות הם רבנו יעקב תם נכד רש"י, ואחיינו ר' יצחק ב"ר שמואל ('ר"י'). התוספות עובדו ונופו בידי חכמי צרפת ואשכנז במשך כמה דורות. עם התפזרות חכמי צרפת ואשכנז באירופה בסוף המאה הי"ג כתוצאה מהגזירות והגירושים, נפוצו התוספות בכל אירופה. בדפוסים הראשונים של התלמוד שהודפסו באיטליה, נדפסו התוספות לצד פירוש רש"י, ומאז נשמרה צורת הדפסה זו בכל הדפוסים. בהמשך הפכו הגמרא עם פירוש רש"י ותוספות ליחידה אחת ('גפ"ת'). מוצאן של 'התוספות שלנו' מבתי מדרש שונים ומזמנים שונים, ולכן יכולים להמצא במסכתות שונות פירושים ומסקנות הסותרים דיבורי תוספות במסכת אחרת. אין בתוספות כמעט סיכומי הלכה ופסקי דינים, אולם פירושם בסוגיות מהווה מקור חשוב לפסיקת ההלכה. בסוף המסכתות נדפס חיבור אנונימי בשם 'פסקי תוספות', שמסכם את המסקנות ההלכתיות הנובעות מן התוספות בסוגיא.
רמב"ן
רבי משה בן נחמן גירונדי (מגירונה), נולד בגירונה שבספרד בשנת ד"א תתקנ"ד (1194), ונפטר בארץ ישראל בשנת ה"א ל' (1270). כגדול התורה בדורו, העמיד הרמב"ן תלמידים הרבה, ביניהם הרשב"א ור' אהרן הלוי (הרא"ה). בשנת ה"א כ"ז (1267) נאלץ הרמב"ן לגלות מספרד בעקבות ויכוח פומבי בענייני דת עם המשומד הנוצרי פבלו קריסטיאני. ויכוח זה כפו עליו המלך והכמורה הנוצריים שבקטלוניה, והם אף הכריעו, כמובן, לטובת המשומד. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל על אף הסכנות, ושם חידש את הישוב היהודי בירושלים, אשר נחרב קודם לכן על ידי הטטרים, ומשום כך הוא נחשב לאבי הישוב היהודי המודרני בירושלים. כמו הרמב"ם, עסק גם הרמב"ן ברפואה, כדרך שעשו גם גדולי ספרד רבים אחרים.
הרמב"ן שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. הוא כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם, והם נדפסו לראשונה, במקביל להדפסת ספר המצוות להרמב"ם, בקושטא כנראה בשנת ר"ע (1510), ומאז בכל מהדורות ספר המצוות להרמב"ם.
מרדכי והגהות מרדכי
ר' מרדכי ב"ר הלל היה מגדולי אשכנז בסוף תקופת בעלי התוספות, מצאצאיו של הראבי"ה. נולד בראשית האלף השישי (בערך 1240), ונהרג על קידוש השם בעיר נירנברג שבגרמניה בשנת ה"א נ"ח (1298) עם אשתו, שהיתה בתו של ר' יחיאל מפאריס בעל התוספות, וחמשת ילדיו. ר' מרדכי היה תלמידו המובהק של המהר"ם מרוטנבורג, כמו גם קרובו הרא"ש וגיסו ר' מאיר הכהן בעל 'הגהות מיימוניות'. מרבותיו היו גם רבנו פרץ מקורביל, קרובו ר' אפרים, ר' יעקב הלוי משפירא, ור' אברהם ב"ר ברוך אחיו הגדול של מהר"ם. ספר המרדכי כולל אוסף של תוספות, שאלות ותשובות, פסקים וציטוטים מספרים שונים, רובם מאת חכמי צרפת ואשכנז, לפי סדר המסכתות ולפי סדר ענייני. הוא בנוי על בסיס ספר הלכות הרי"ף עם תוספות בתחילת כל פרק ובסופו, אולם הוא מביא גם דברים הקשורים לעניינים שאינם נמצאים ברי"ף ולעיתים אף לא בגמרא. נראה שבגלל מותו על קידוש השם לא הספיק לסיים את הספר שנקרא על שמו ותלמידיו הם שהשלימוהו, ונעשו ממנו העתקות רבות שונות מאוד זו מזו. כבר בתקופת הראשונים היו ידועים שני נוסחים עיקריים של הספר: 'נוסח אוסטרייך' ו'נוסח ריינוס'. ספר המרדכי נמצא בידינו על רוב מסכתות התלמוד, אולם המרדכי על 'הלכות קטנות' כנראה שהוא מעשה ידי ר' שמואל שליצטט, שהוסיף לספר המרדכי את 'הגהות המרדכי'.
אחרונים
נחלת דוד
ר' דוד טביל ב"ר משה רובין נולד בערך בשנת תקנ"ד (1794) בליטא. היה מגדולי תלמידיו של ר' חיים מוולוז'ין. שימש כרבה של העיר מינסק ונחשב אחד מגדולי הדור. נפטר בשנת תרכ"א (1861). בחייו הספיק להדפיס רק את ספר השו"ת והדרשות 'בית דוד' (ורשה תרי"ד - 1854). ספרו 'נחלת דוד', הכולל חידושים על מסכתות התלמוד בבא קמא ובבא מציעא, נדפס בווילנה תרכ"ד (1864), ואחריו נדפסו חידושיו בתלמוד על מסכתות בבא בתרא וחולין, ועל מסכת ברכות, מועד קטן ומעט על פסחים בשם 'דברי דוד' (וילנה תרמ"ו - 1886). כל חידושיו על התלמוד יצאו במהדורה חדשה ומתוקנת בירושלים תשס"א (2001) ע"י הוצאת 'מיר' בשני כרכים.
קובץ שיעורים
ספרו העיקרי של רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שנהרג בשואה, ובו חידושים בדרך הפלפול הישר על התלמוד.
במשנת שנים אוחזין, מדוע האומר חציה שלי אינו נאמן במיגו?
המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא
המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא אומרת:
שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה.
א. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.
ב. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי. האומר כולה שלי - ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי - ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.
קושיית תוספות
מקשים תוס':
"וא"ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרינן בגמ' (לקמן דף ח.) האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים".
קושיית תוספות: לכאורה הטוען חציה שלי צריך להיות נאמן בטענתו, ולקבל את חצי הטלית. הנאמנות היא מכוח מיגו – אילו היה רוצה לשקר, הרי היה טוען שכולה שלו והיה זוכה בחצי. אם כן נאמין לו גם עכשיו וניתן לו את חצי הטלית.
אפשר היה לענות תשובות שונות מדוע אין זה מיגו טוב והוא אינו מקנה נאמנות לטוען חציה שלי, אך תוס' מביאים ראיה לכך שזה מיגו טוב.
לקמן (ח, א) הגמ' אומרת שאלמלא הפסקה השנייה במשנה – זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע וזה ישבע – היינו חושבים שהאומר חציה שלי פטור משבועה, מיגו שהיה טוען כולה שלי. מחדשת המשנה בפסקה השנייה שהטוען חציה שלי חייב שבועה. הוא אינו נפטר במיגו מפני שהוא עלול להערים ולטעון חציה שלי כדי להיפטר משבועה
מעתה, שואלים תוספות, אחרי שמשביעים אותו שאכן חציה שלו, שוב אין חשש הערמה, נאמין לו שחציה שלו, במיגו שאם היה רוצה לשקר היה טוען כולה שלי?
תירוצי הראשונים לקושיית תוספות
רוב מפרשי הסוגיה התייחסו לקושיה זו של תוספות. הבא נלמד את תירוצי הראשונים ונראה מהו התירוץ המרווח מביניהם.
הנמוקי יוסף מתרץ שלושה תירוצים:
א. "ולא אמרינן לישקול חציה בשבועה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציה בשבועה משום דלא אמרינן מיגו אלא בטענות שקולות. אבל הכא, יותר נוח לו לומר חציה שלי, שאינו מעיז פניו בחברו כל כך, מלומר כולה שלי, שיצטרך להעיז לגמרי.
ב. ועוד שאין אומרים מיגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר אבל מדבר לדבר לא. ואפילו כשהיו אותן שני דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר אחד הוא מעיז ובדבר אחר אף על פי שהוא שקול אינו יכול להעיז.
ג. ועוד שאילו היה נוטל חציה יותר היה נוח לומר חציה ושייטול כל תביעתו מלומר כולה ושלא ייטול אלא חציה. ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו אף האומר חציה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו. והיינו דאמרינן בתוספתא כלל של דבר אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד".
הצד השווה לתירוצים של הנמוקי יוסף הוא שבמקרה הזה העובדה שלא טען כולה שלי אינה מהווה אומדן לכך שהוא דובר אמת. ראשית, ייתכן שהוא לא טוען כולה שלי כי זו העזת פנים גדולה מידי.
שנית, אין אומרים מיגו שהיה יכול לטעון על ממון אחר – במקרה זה החצי השני – מפני שייתכן שאינו מעיז לטעון עליו מסיבה כלשהי.
שלישית, אם נאמר שזה מגו טוב, זה עצמו יהפוך את הטענה שהיה יכול לטעון לפחות טובה, שכן אם יטען כולה שלי יקבל רק חצי טענתו. אם כולה שלי היא טענה פחות טובה, העובדה שאינו טוען אותה אינה יכולה להיות אומדן לכך שאינו משקר.
תוספות עצמם מתרצים באופן אחר:
"ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' דבחציו השני מוחזק זה כמו זה".
כלל נקוט בידנו: המוציא מחבירו עליו הראיה. מיגו הופך את הטענה לטענה חזקה יותר, אך עדיין זו רק טענה ולא ראיה, ולכן אין אומרים מיגו להוציא ממון מהשני. כאן, מאחר שהשני מוחזק ברבע השלישי, אם נאמר שנאמן על חציה במיגו, הרי זה מיגו להוציא מהמוחזק, שכאמור, אין אומרים אותו.
מדוע לא קבלו תוספות את תירוציו של הנמוקי יוסף?
אפשר להסביר זאת בשני אופנים. האחד על פי דרכו של הנחלת דוד, והשני על פי דרכם של האחרונים.
הנחלת דוד מסביר שאכן קשה על הנמוקי יוסף, אם המיגו הזה אינו אמדן לכך שהוא דובר אמת, מדוע הגמ' לקמן מקבלת אותו לעניין לפטור את הטוען חציה שלי משבועה? בהכרח זהו מיגו טוב.
מה יתרץ על זה הנמוקי יוסף? כותב הנחלת דוד:
שייתכן שדעת הנימוקי יוסף היא שלעניין לפטור משבועת המשנה, שאינה אלא תקנת חכמים, די במיגו כלשהו, אף אם אינו אמדן מלא לכך שהוא דובר אמת, אבל לעניין ליטול חציה אין זה מיגו טוב.
על כל פנים, תירוצי הנמוקי יוסף עדיין דחוקים.
אפשר לומר שהמחלוקת בין תוספות לבין הנמוקי יוסף תלויה בחקירה המפורסמת בהבנת דין מיגו. הקובץ שיעורים מנסח את החקירה כך:
ונראה שבמיגו ישנם שני דברים:
1. דאנן סהדי שטענתו אמרת, שמה לו לשקר.
2. שיש לו כוח הנאמנות של הטענה האחרת
על פי זה אפשר לומר שלדעת הנמוקי יוסף, יסוד דין מיגו הוא שאנן סהדי (כולנו כעדים), כלומר יש כאן בירור, שהוא דובר אמת. אכן הטוען חציה שלי, העובדה שלא טען "כולה שלי" אינה מהווה בירור להיותו דובר אמת, מפני שישנן מספר סיבות אפשריות נוספות לכך שלא טען "כולה שלי".
תוספות לעומת זאת סבורים שיסוד דין מיגו הוא בכך שהטוען מקבל את כוח הטענה שיכול היה לטעון. אכן כאן, אם ניתן לו את כוח הטענה שהיה יכול לטעון יהיה זה מיגו להוציא, ומיגו להוציא לא אמרינן, כלומר יש גבול לכוח הנאמנות שנותן המיגו – הוא נותן נאמנות לטענה, אך אינו הופך אותה לראיה.
מיגו מממון לממון.
בחידושי הרמב"ן כאן כתב:
"והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע. איכא דקשיא ליה ולישתבע ולישקול חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ויש לו חציה בשבועה...
וניחא ליה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד אין זה מוציא מיד חבירו משום מיגו, ומכאן יש לו ראיה שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומי ממונא ברשותא דמריה.
וזו אינה ראיה דכי אמר כולה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומר חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען, שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה טענה של כולה שלי, ומה שזה מודה לו הרי הוא כאלו חלק אותו חצי וכבר נטלו, והיאך תאמר מיגו שהיה זה יכול לתבוע ממנו גלימא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי, אלא שורת הדין כך היא לעולם אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד".
לכאורה, תירוצו של הרמב"ן את הקושיה הוא כמו תירוצו השני של הנמוקי יוסף – שאין אומרים מיגו מדבר לדבר. אך כשנתבונן, נראה שהרמב"ן מתייחס אחרת למיגו מדבר לדבר, או מממון לממון. וגם כאן המחלוקת תלויה בחקירת הקובץ שיעורים.
הנמוקי יוסף הולך לשיטתו, שיסוד דין מיגו הוא בכך שיש כאן בירור, אנן סהדי, שהטענה אמת. לפי זה, הוא אומר, כאשר היה יכול לטעון על ממון או חפץ אחר, אין כאן בירור שמה שטוען עתה הוא אמת. ייתכן שפשוט לא העיז לטעון על חפץ אחר לגמרי. גם במשנה, ייתכן שפשוט לא העיז לטעון על החצי השני, ואין כאן בירור שמה שטוען על החצי שבידו הוא אמת.
אולם הרמב"ן מבין שדין מיגו הוא כוח נאמנות. כוח נאמנות מוגדר כחלק היחסי מתוך כלל הטענה שבו יוכל לזכות בטענתו. כאשר הוא טוען כולה שלי הוא זוכה בחציה. כוחה הטענה "כולה שלי" הוא אם כן 50%. לכן גם כאשר הוא טוען חציה שלי הוא מקבל את אותו כוח טענה – 50%. נמצא שהמיגו אינו מועיל כאן.
מהו התירוץ המרווח ביותר?
כאמור, תוספות עצמם מתרצים שזהו מיגו להוציא, וגם כאן יש דוחק. ראשית, אין זה מוסכם שאין אומרים מיגו להוציא. דעת רבים מן הראשונים שמיגו הוא אמדן דעת גם להוציא ממון. רמז לכך הרמב"ן בפסקה הקודמת. שנית, גם אם נניח שאין אומרים מיגו להוציא, כאן זה לא ממש להוציא, שהרי שניהם מוחזקים בטלית, ואילו לא היו טוענים דבר היינו אומרים שכל אחד מהם מוחזק בכולה. אם כן אין כאן מוציא מחבירו. לכן, כותב הנחלת דוד, להגדיר זאת כמיגו להוציא היא סברא דחוקה מאוד.
גם הכלל שאין אומרים מיגו מדבר לדבר, או מממון לממון אינו מוסכם על כל הפוסקים. הש"ך (חושן משפט סימן פב ס"ק לט, אות יג) כתב שזוהי מחלוקת ראשונים והכריע שאומרים מיגו מממון לממון.
מהו אם כן התירוץ המרווח ביותר לשאלת התוספות?
כותב הנחלת דוד:
"והנכון שבכולם הוא מה שתירץ בהגהת מרדכי השניות, דאין אומרים מיגו היכא שהוא סבור לומר אמת במיגו שהוא טוען שקר".
כלומר, כשאדם בא וטוען חציה שלי ניתן לפרש את דבריו בשלושה אופנים:
א. הוא דובר אמת, וחציה שלו.
ב. הוא משקר. הוא תקף טלית של חבירו, אחז בה, ועכשיו הוא טוען חציה שלי.
ג. באמת חבירו הגביה את הטלית וזכה בה לפניו, ועל כן היא של חבירו לגמרי. אב הוא טוען שחציה שלו מפני שהוא סבור שהוא דובר אמת. נדמה לו שהגביהו יחד.
לכן לעניין שבועה המיגו הזה טוב ולא לעניין ממון.
לעניין שבועה יש לומר ממה נפשך – אם נדמה לו שהוא צודק ושהוא דובר אמת, הרי יישבע על כך. ואם אתה רוצה להשביעו שאינו רמאי, הרי אם היה רוצה לרמות היה טוען כולה שלי.
אולם לעניין ממון, המיגו הוא אמדן לכך שאינו משקר במזיד, אך עדיין ייתכן שרק נדמה לו שחציה שלו והוא טוען כך כי הוא סבור שזו האמת. לכן אין כאן אומדן לכך שהוא דובר אמת, אלא רק לכך שהוא סבור שהוא דובר אמת.
סיכום
א. הראשונים הקשו: מדוע הטוען חציה שלי לא יהיה נאמן לזכות בחציה – מיגו שהיה טוען כולה שלי והיה זוכה בחציה.
ב. כמה תירוצים נאמרו על כך:
· הנמוקי יוסף תירץ שאין זה מגו טוב, שכן ייתכן שאינו מעיז, או אינו רוצה לטעון על החצי השני מטעמים שונים.
· תוספות בשם ריב"ם תירצו שזהו מגו להוציא, ואין אומרים מיגו להוציא.
· הרמב"ן תירץ שזהו מיגו מממון לממון, ואין אומרים מיגו כזה מפני שאינו משפר את כוח הטענה.
· הגהות מרדכי בשם ר"ת תירץ שאין אומרים מיגו כאשר ייתכן שהאדם סבור שהוא דובר אמת. מיגו הוא רק אמדן לכך שאינו משקר במזיד, אך אין הוא אומדן לכך שאינו משקר בשוגג.
ג. מהו התירוץ המרווח ביותר?
הנחלת דוד כתב שתירוצו של רבנו תם הוא המרווח ביותר.
ד. ניתן לשים לב שתירוצי הראשונים נובעים מהבנתם היסודית את דין מיגו.
הקובץ שיעורים כתב:
"ונראה שבמיגו ישנם שני דברים:
1. דאנן סהדי שטענתו אמרת, שמה לו לשקר.
2. שיש לו כוח הנאמנות של הטענה האחרת".
תוספות והרמב"ן הבינו את דין מיגו ככוח הנאמנות של הטענה האחרת. לכן הם מדברים במושגים של כוח נאמנות. לעומת זאת הנמוקי יוסף הבין את דין מיגו כבירור, ועל כן הוא מתרץ שבמיגו הזה אין בירור.
שיעור מס' 2
דין חצרו ומתנתו באים כאחד
מקורות
א. עיין במשנה בבא מציעא יא, א, ובגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל... מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם". ובהמשך: "רב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני".
ב. עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן רב סעיף א וסעיף ב.
ג. עיין ש"ך שם ס"ק ג.
ד. עיין קצות החושן שם ס"ק ג.
ה. עיין שו"ע חו"מ שם סעיף ה' – וכן השוכר וכו' ובש"ך שם ס"ק ז.
ו. עיין קצות סימן ר' ס"ק ה.
מושגים
קניין – כלל הוא: "אין המקח נקנה בדברים". אין די בכך שהמוכר או הנותן יסכים שהבעלות תעבור למישהו אחר. כדי להעביר את הבעלות מבחינת משפט התורה צריך להיות קניין – שהקונה יקנה מהמוכר, או שהמקבל יקבל מנותן המתנה.
בכל קניין ישנם שני מרכיבים:
א. מעשה הקניין – משיכה, הגבהה מסירה, חצר, במיטלטלין, או כסף שטר וחזקה בקרקע.
ב. גמירות דעת, שהקונה יגמור בדעתו שהוא רוצה לקנות את הבעלות על הדבר בתנאים שנקבעו ביניהם, והמוכר יגמור בדעתו שהוא רוצה להקנות באותם תנאים.
חצר – השם חצר הושאל לכל מקום שהוא רשותו של אדם, כמו שאמרו: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואף שדה או בית יש נקראים בשם חצר2. בהלכה דנו על חצר כמקום מיוחד שלפני פתח הבית, בתורת רשות בפני עצמה.
קניין חצר – אחת הדרכים לרכוש בעלות על מיטלטלין היא להכניסם לתוך רשותו.
קניין מטלטלין אגב קרקע – נכסים שאין להם אחריות - מטלטלים - נקנים עם נכסים שיש להם אחריות - קרקע - בכסף ובשטר ובחזקה, שאם מכר מטלטלים עם קרקע, כיון שקנה הלוקח את הקרקע באחד משלשה הקניינים האמורים, נקנים מטלטלים עמה (אנציקלופדיה תלמודית).
מושגים ישיבתיים
חקירה
ניסיון שלנו או של האחרונים להבין את יסוד הדין, או את אופן הפעולה שלו. בדרך כלל ישנן שתי אפשרויות.
ראשונים
רא"ש – רבי אשר בן יחיאל, הרא"ש, נולד בשנת ה"א י' (1250?) באשכנז ונפטר בשנת ה"א פ"ז (1327) בטולדו שבספרד. הרא"ש למד בישיבות בעלי התוספות באשכנז ובצרפת, ורבו הגדול היה המהר"ם מרוטנבורג. בעקבות רדיפות נגד היהודים באשכנז, ברח הרא"ש לספרד בשנת ה"א ס"ג (1303), ושם התקבל בכבוד רב על ידי הרשב"א בברצלונה, ומאוחר יותר התמנה לרב העיר הגדולה טולדו. לאחר פטירת הרשב"א נחשב הרא"ש לפוסק הדור בספרד. הוא השאיר אחריו יותר מאלף תשובות. בפירושיו לגמרא (פירוש הרא"ש, תוספות הרא"ש), מאחד ר' אשר את האסכולה האשכנזית והפרובנסלית עם האסכולה הספרדית במיזוג גמור, בכך שדעות בעלי התוספות, גדולי פרובנס וגדולי ספרד משמשות כאחד בהבנת הסוגיא ובקביעת ההלכה. בנו-תלמידו, ר' יעקב, חבר ספר הטור, שם מובאות דעותיו של אביו הרא"ש להלכה. גם ר' יוסף קארו בספרו שלחן ערוך מבכר את דעת הרא"ש להלכה.
ספר 'פסקי הרא"ש' נדפס לראשונה בסוף מסכתות התלמוד בדפוסי ונציה ר"פ. הוא מסכם את הסוגיות להלכה, כאשר הוא מבוסס בעיקר על פסקי הרי"ף, ומביא הרבה מפירושי ופסקי בעלי התוספות. בסוף כל מסכת צורף 'קיצור פסקי הרא"ש' על אותה מסכת, כנראה מעשה ידיו של בנו, ר' יעקב בעל הטורים.
כבר בדפוס הראשון צורפו לפסקי רא"ש 'הגהות אשרי', לקט פסקים מאת ראשוני אשכנז (תוספות, הראבי"ה, אור זרוע, 'מהרי"ח' - ר' יחזקיה ממגדינבורג ועוד), המשלימים את דברי הרא"ש. מלקט 'הגהות אשרי' הוא ר' ישראל מקרמז' (אוסטריה, המאה הי"ד), אבי-סבו של ר' ישראל איסרלין בעל 'תרומת הדשן'. במשך השנים נוספו לדפוסי התלמוד הגהות נוספות ש'נבלעו' בתוך הגהות אשרי. הגהות אשרי נמצאות לפנינו על רוב המסכתות, והיתה להן השפעה רבה על הפסיקה במשך הדורות.
ריטב"א - רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (היינו מהעיר סיביליה), הוא הריטב"א, נולד בערך בשנת ה"א י' (1250) בסרגוסה שבספרד ונפטר שם בשנת ה"א פ' (1320) בקירוב. הוא למד את תורתו בברצלונה מהרא"ה ומהרשב"א, גדולי תלמידיו של הרמב"ן. ר' יו"ט שימש כרב בסרגוסה ובסיביליה, ואליו ואל בית דינו פנו רבים בשאלות הלכה. קובץ מתשובותיו יצא לאור בידי הרב יוסף קאפח מכת"י שהיה ברשותו, בירושלים תשי"ט. חידושיו לש"ס ידועים ונלמדים בעיון רב עד היום.
ר"ן - רבי ניסים בן ראובן גירונדי (הר"ן), נולד בברצלונה בשנת ה"א פ' (1320) ונפטר בשנת ה"א ק"נ (1380). הר"ן נחשב לפוסק הדור, ומכל תפוצות ישראל היו פונים אליו בשאלות. תלמידו המובהק היה הריב"ש. חיבורו החשוב הוא פירושו על הרי"ף, בו מבאר הר"ן בהרחבה את הלכותיו של הרי"ף. הר"ן כתב גם פירוש על רוב מסכתות התלמוד הבבלי.
שיטה מקובצת - רבי בצלאל בן אברהם אשכנזי נולד בשנת ה"א ר"פ (1520?) בארץ ישראל ונפטר בשנת ה"א שנ"ד (1594?). הוא למד במצרים אצל הרדב"ז (אחרי שנת ה"א ש' 1540). בישיבתו בקהיר למדו תלמידים מצטיינים, ביניהם ר' יצחק לוריא, האר"י הקדוש. לאחר עליית הרדב"ז לארץ ישראל בשנת ה"א שי"ג (1553) היה ר' בצלאל לנגיד הקהילה במצרים. בשנת ה"א שמ"ז (1587) הוא עלה לארץ ישראל ושם מונה לרב הראשי של ירושלים. הוא נתפרסם בעיקר הודות לסדרת חיבוריו, שיטה מקובצת - אוסף פירושים קדמונים לכמה מסכתות של התלמוד.
אחרונים
שולחן ערוך - רבי יוסף קארו ידוע בכינויו "מרן" ו"המחבר" (של ספר השולחן ערוך). הוא נולד בטולדו שבספרד בשנת ה"א רמ"ח (1488) ונפטר בצפת בשנת ה"א של"ה (1575). בשנת ה"א רנ"ב (1492) גלו הוא ומשפחתו עם הגולה, אשר עזבה את ספרד בעקבות צו הגירוש של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה. הוא גדל בתורכיה ולמד תורה שם. בשנת ה"א רצ"ו (1536) עלה מרן לארץ ישראל, התיישב בצפת ושם הוסמך בסמיכות הסנהדרין ע"י רבו הגדול, המהר"י (ר' יעקב) בי רב. ספרו הגדול בית יוסף, המסודר לפי ספרי הטור, הינו אוסף של כל דעות הפוסקים והמפרשים בהלכה, החל מסוגיית התלמוד וכלה בפסקי בני דורו. שלושת עמודי התווך שעליהם ביסס את פסקיו הם: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. כשדעותיהם חלוקות, הכריע כדעת שניים נגד אחד. ספרו השולחן ערוך - קיצור של ספרו בית יוסף - הפך לספר הפסק המחייב בכל בית ישראל, אחרי שנוספו עליו הגהות הרמ"א, ונכתבו עליו פירושים וביאורים רבים מאוד. בנוסף חיבר את פירושו הקלאסי 'כסף משנה' לספר 'משנה תורה' לרמב"ם. תשובותיו נשלחו לקרוב ולרחוק, מהם נדפסו שני קבצים: שו"ת בית יוסף, ושו"ת אבקת רוכל. מרן עסק גם בחכמת הקבלה.
סמ"ע - ספר מאירת עיניים (סמ"ע) - ר' יהושע ולק (פלק) ב"ר אלכסנדר הכהן (כ"ץ) נולד בערך בשנת שט"ו (1555) בפולין. היה תלמידם של המהרש"ל והרמ"א. חותנו הגביר ר' ישראל ב"ר יוסף בנה לו בית מדרש בלבוב (למברג) וסייע לו להדפיס את ספריו, ועל שמו קרא לסדרת ספריו 'בית ישראל'. התפרסם מאוד בעקבות שני חיבוריו, 'פרישה' ו'דרישה' על ארבעת חלקי הטור ('פרישה' הוא פירוש קצר וב'דרישה' דן בדברי הטור והב"י) וכן הוספות על הדרכי משה, ו'ספר מאירת עיניים' ('סמ"ע') שהוא הביאור החשוב ביותר על שו"ע חו"מ. כמו כן חיבר חיבורים נוספים. היה מראשי ועד ארבע הארצות. מתלמידיו היו מגדולי הדור הבא: ר' יהושע חריף מקרקא בעל 'מגיני שלמה', ר' יששכר איילנבורג בעל 'באר שבע', ר' שבתי שפטיל הורוביץ בן השל"ה בעל 'ווי העמודים' ועוד. נפטר בשנת שע"ד (1614).
ש"ך - ר' שבתי ב"ר מאיר כהן נולד בשנת שפ"ב [1621], ונפטר בשנת תכ"ג [1662]. מגדולי הפוסקים. רוב ימיו חי בליטא. אביו ר' מאיר היה ת"ח ידוע, ור' שבתי למד תורה אצלו ואצל גדולי תורה נוספים, וכבר בילדותו נודע כעילוי מופלג. נשא לאשה את נינתו של הרמ"א, וישב בווילנא סמוך על שולחן חותנו. למרות גילו הצעיר מונה לחבר ביה"ד של וילנא. בתקופת הגזירות שהחלה בפרעות ת"ח-ת"ט ונמשכה מספר שנים גלה מווילנא ונדד ממקום למקום, עד שהגיע לעיר הלישוי שבצ'כיה, שם נתקבל לרב, אך נפטר לאחר זמן קצר. ר' שבתי הספיק לכתוב ספרים רבים וחשובים, המפורסם בהם הוא הספר 'שפתי כהן' (בקיצור 'ש"ך', ועל שמו כונה 'הש"ך') על שו"ע יו"ד, שר' שבתי פירסם בקרקא בשנת ת"ו [1646], בהיותו בן 24. באותה שנה יצא לאור בלובלין גם הספר 'טורי זהב' ('ט"ז') על יו"ד מאת ר' דוד הלוי, שהיה פוסק זקן ומפורסם; הש"ך כתב עליו השגות בשם 'נקודות הכסף', שעל חלקן השיב הט"ז ב'דף אחרון', ועל תשובות אלו ענה הש"ך בחריפות ב'קונטרס אחרון' (ה'דף' וה'קונטרס' נדפסו בסוף הכרך הראשון של יו"ד, במהדורות הגדולות של השו"ע). הש"ך והט"ז היו לנושאי הכלים העיקריים של שו"ע יו"ד, והם מודפסים זה לצד זה ברוב המהדורות. למרות קביעת רבני 'ועד ארבע הארצות' בשנת תמ"ג [1683] שיש לפסוק כט"ז כשהוא חולק על הש"ך - כיום מקובל לפסוק ברוב המקרים כש"ך נגד הט"ז. גם על חו"מ חיבר ר' שבתי 'שפתי כהן', שיחד עם 'ספר מאירת עיניים' (הסמ"ע) נחשב לנושא הכלים עיקרי על שו"ע חו"מ.
קצות החושן - ר' אריה ליב ב"ר יוסף הכהן [כ"ץ, כהנא, הלר] נולד בקאליש (פולין) בשנת תק"ה (1745). היה עני מרוד, ובמאמצים גדולים כתב את ספרו קצות החושן - ביאור חריף ועמוק לשו"ע חו"מ, שחלקו הראשון נדפס בעיר למברג (לבוב) בשנת תקמ"ה (1785) ועורר רושם רב. החלק השני נדפס שם בתקנ"ו (1796), ומאז נדפס הספר פעמים רבות וגם נכתבו עליו ביאורים וחידושים רבים. הספר השפיע רבות על צורת הלימוד בישיבות. ר' אריה ליב מונה בשנת תקמ"ח (1788) לרבה של העיר סטרי (גליציה) והמחוז והעמיד תלמידים רבים, ושם נפטר בשנת תקע"ג (1812).
נוסף לקצוה"ח חיבר ר' אריה ליב את הקונטרס 'משובב נתיבות', בו השיב על השגות ר' יעקב מליסא בספרו 'נתיבות המשפט' על ספרו 'קצות החושן' (דפו"ר: לבוב תקע"ו - 1816 בסוף ספר 'אבני מילואים', נדפס היום ברוב המהדורות בסוף ספר קצוה"ח); כמו כן כתב את הספר 'שב שמעתתא' - חידושים על שבע סוגיות, שהתחיל לכותבם כבר בילדותו. לעת זקנותו חיבר את הפירוש 'אבני מילואים' על שו"ע אה"ע שיצא לאור אחר מותו.
לחם משנה - ר' אברהם ב"ר משה די בוטון נולד בסלוניקי בערך שנת ש"ה (1545), והיה תלמידו של ר' שמואל די מודינה (המהרשד"ם). הוא התחיל לכתוב את פירושו 'לחם משנה' על הרמב"ם לפני שהכיר את הפירוש 'כסף משנה', ורק כשהיה באמצע פירושו להל' תפילה הגיע לידיו פירוש זה; מאז כתב רק דברים שהתחדשו לו מעבר לכתוב בספר כס"מ. הפירוש 'לחם משנה' נדפס עם רוב מהדורות הרמב"ם. ר' אברהם כתב גם קובץ תשובות בשם 'לחם רב' (אזמיר ת"כ - 1660), וכן חידושים לכמה מסכתות, רובם לא נדפסו. נפטר בשנת שמ"ח (1588). השאיר אחריו בנים ותלמידים רבים שהיו לימים תלמידי חכמים ידועים.
דין חצרו ומתנתו באים כאחד
השולחן ערוך (חושן משפט סימן רב) פוסק לגבי קניין אגב כך:
סעיף א: א המקנה קרקע ומטלטלין כאחד, כיון שקנה הקרקע באחד מדרכי הקנייה נקנו המטלטלין עמהם, בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר קרקע ונתן מטלטלים, כיון שקנה קרקע קנה המטלטלין.
וי"א ב] דאפילו הקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה (ר' ירוחם נ"י ח"ב).
סעיף ב: במה דברים אמורים, כשהיו אותם המטלטלים צבורים באותה קרקע. אבל אם היו במקום אחר, צריך שיאמר לו: קנה מטלטלין אגב קרקע... ואם לא אמר ליה: קנה אגב קרקע, לא קנה, מאחר שאינם צבורים בתוכה. הגה: וי"א דאפילו הם צבורים בתוכה צריך שיאמר: קנה אגב קרקע (טור בשם הראב"ד והרא"ש), [ב] וכן נראה לי עיקר.
וכתב הסמ"ע (שם ס"ק ד) שמה שכתב הרמ"א, שלא קנה כשהם צבורים בתוכה, אם לא אמר קני, זה דווקא בקרקע שאינה חצר משתמרת, אבל אם הייתה חצר משתמרת, קנה בקניין חצר (אף על פי שלא התבצע כאן קניין אגב).
הש"ך (שם ס"ק ג) חלק עליו וכתב שכשם שאין המיטלטלין נקנים בקניין אגב כך אינם נקנים בקניין חצר:
"והטעם נראה לפי עניות דעתי דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו מה שאין כן הכא דחצרו ומתנתו באים כאחד ודוק וכן נראה לי עיקר".
הש"ך מחדש, שבקניין חצר סדר השלבים הוא שתחילה על החצר להיות של הקונה, ורק אחר כך הוא יכול לקנות מיטלטלין. אי אפשר לקנות יחד חצר עם מיטלטלין.
הש"ך חוזר על החידוש הזה בסימן קצח, שם כותב השולחן ערוך (סוף סעיף ה):
וכן השוכר המקום שאותם המטלטלים הנמכרים מונחים בו באחד מדרכי קניית השכירות שנתבארו בסי' קצ"ה (סעיף ט'), קנה המטלטלים שבו ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו; והוא שתהא חצר המשתמרת לדעת השוכר, או שהוא עומד בצד המקום.
וכתב על זה הש"ך (ס"ק ז):
קנה המטלטלים שבו - והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא וכמו שכתבתי לקמן ריש סימן ר"ב עיין שם
למעשה הדברים האלו כבר נאמרו על ידי הריטב""א במסכת קידושין (כו, א). הגמרא שם שואלת: מניין המקור לכך שניתן לקנות מיטלטלין אגב קרקע? ועונה:
"אמר חזקיה דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות".
כותב על כך הריטב"א:
"וליכא למימר דהתם מדין חצר זכו בהם שהיתה חצר המשתמרת דלישנא ד'עם ערים' משמע שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת בלא קדימה כלל ולא משכחת לה אלא באגב ולא מדין חצר".
הרי לנו שבדין חצר אי אפשר לקנות קרקע ומיטלטלין יחד, אלא צריך לקנות תחילה את הקרקע ורק אחר כך קונה את המיטלטלין מדין חצר.
כך גם בשיטה מקובצת על מסכת בבא מציעא (כה, ב). שם הקשו על המשנה הפוסקת:
"מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו"
מדוע לא תקנה לו חצירו, לבעל הכותל? על כך אנו מספר תירוצים, ובין השאר כתבו:
ובתוס' חיצונית תירצו דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאתה המציאה לתוך החצר, אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצירו, ומהאי טעמא ניחא הא דבעי בקידושין (כו, א) אי בעי צבורין, ומאי בעי ליקני ליה חצירו, אלא שמע מינה דלא קני ליה חצירו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר עכ"ל.
קושיות עצומות
והנה הקצות (סימן רב, ס"ק ג, וכן הקשה ב"כסף נבחר") מקשה על העיקרון המחודש הזה, כמה קושיות עצומות, מפני שלכאורה הוא סותר כמה סוגיות בש"ס.
סוגיה אחת היא הסוגיה במסכת בבא מציעא. במשנה בפרק ראשון (יא עמוד א) שנינו:
"משנה. ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: זכתה לי שדי - זכתה לו.
ובגמרא.
אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו... וכן אמר עולא: והוא שעומד בצד שדהו...
על כך מקשה רבי אבא:
"איתיביה רבי אבא לעולא: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, ומקומו מושכר לו ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים,ומקומו מושכר לו. וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין?
אמר ליה: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא.
כי אתא לסורא אמר להו: הכי אמר עולא, והכי אותביתיה. - אמר ליה ההוא מרבנן: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם... רב פפא אמר: דעת אחרת מקנה אותן שאני".
לפי דברי רב פפא, את המעשרות קנו בקניין חצר. ואף על פי שלא עמדו בצד השדה קנו את המעשרות, כי רק במציאה נדרש שיהיה עומד בצד שדהו, ולא בדעת אחרת מקנה.
והרי במעשה זה קנו חכמים את המעשרות יחד עם השדה?
סוגיה נוספת שנראית כסותרת את העיקרון הזה היא במסכת בבא מציעא (ט, ב):
בעי רבי אלעזר: ...משוך בהמה זו וקני כלים שעליה, מהו? מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים, או לא?
אמר רבא: אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני כלים? חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה. וכי תימא כשעמדה, והא כל שאילו מהלך לא קנה - עומד ויושב לא קנה. והלכתא - בכפותה.
המושך בהמה כפותה קנה כלים שעליה בקניין חצר יחד עם הבהמה, אף שבמעשה המשיכה זכה בחצר ובכלים יחד.
סוגיה שלישית היא סוגיה במסכת גיטין (עז, א). המשנה שם אומרת
הזורק גט לאשתו, והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה - הרי זו מגורשת; זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו... אינה מגורשת; לתוך חיקה או לתוך קלתה - הרי זו מגורשת.
והגמ' שואלת:
חצירה? מה שקנתה אשה קנה בעלה!
כלומר, הרי החצר היא של הבעל, ונמצא שהוא זורק את הגט לחצר שלו, ואיך האישה מתגרשת בכך, כמו שכתוב בהמשך המשנה?
ועונה הגמ' (שם עמוד ב'):
רבא אמר: אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל? אלא גיטה וידה באין כאחד, הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד.
והקצות נשאר בצריך עיון לגבי העיקרון הזה, שמחד נאמר על ידי הראשונים ועל ידי הש"ך, ומאידך סותר סוגיות מפורשות.
עם זאת, במקרה אחד מגיע הקצות למסקנה שאי אפשר לזכות בחצר ובמה שבתוכו כאחד. בסימן ר' (ס"ק ה), העוסק בקניין חצר, כותב הקצות:
ונסתפקתי בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו ואמר לו הנני נותן לך הבית עם השטר מתנה שבתוכו, מי נימא כה"ג חצירו ומתנתו באין כאחד, דכה"ג אמרו ריש פרק הזורק (גיטין עז, א ב) חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומסיק יד דעבד כיד רבו אלא גיטו וידו באין כאחד וה"נ חצירה וגיטה באין כאחד, והרי בשעה שזרק לה הגט תוך חצירה עדיין אינו חצירה אלא ע"י הגט נעשה חצירה, וכמו גבי עבד דנעשה ידו ע"י הגט שחרור, וה"נ נעשה חצר דשמעון ע"י השטר מתנה שבחצר.
ולאחר העיון נראה פשיטא דכה"ג אינו זוכה, דכיון דהחצר והשטר עדיין לא יצא מרשותו איך יזכה בו המקבל ומאין יהיה לו להמקבל זכיה בביתו ובשטרו. והא דאמרינן גבי גט חצירה וגיטה באין כאחד, נראה דגט שאני דגט אשה ודעבד לא בעי זכיה שיזכה דרך זכיה כיון דאשה ועבד בע"כ ואין זכיה בע"כ, אלא ודאי דגבי אשה לא בעי רק ונתן בידה וכן בעבד וליכא תורת זכיה והקנאה בע"כ, ומהאי טעמא נמי נראה בהא דקי"ל (גיטין כ, א) כתבו על איסורי הנאה כשר, ואע"ג דליכא תורת זכיה כלל באיסורי הנאה... משום דגירושין בע"כ לא בעי זכיה כלל אלא ונתן בידה.
יישוב שיטת הש"ך
בשו"ת דברי חיים (ליקוטים והשמטות סימן ה) תירץ את קושיות הקצות וכתב:
"והנה הקשו כולם על הש"ך דהרי בגיטין [דף ע"ז ע"ב] אמרינן גיטה וחצרה באין כאחד וכן גבי מקומו מושכר לו [ב"מ י"א ע"ב] שקנה ביחד מטעם חצר.
אך דנראה לי דזה לא קשה מידי דגבי גט דלא בעי דעתה רק שיהא נותן לתוך חיקה וה"ה חצרה נמי כן דלא בעי כלל שהחצר יזכה לה דבר ובזה שפיר אמרינן גיטה וחצרה באים כאחד וכיון שזכתה בחצרה ממילא הגט מונח ברשותה (כתירוץ הקצות)
וכן גבי מקומו מושכר לו שכל השכירות היה בשביל המעשר ממילא כשזכה בהחצר זכה בהמעשר דכל עיקר קניית החצר היה רק בשביל המעשר אבל כשבא לזכות לאחד חצר ופירות יש לומר כדברי הש"ך ז"ל דחצרו לא זוכה לו רק כשכבר הוא שלו ולא כשבאים כאחת דעדיין לא נקרא חצרו".
כלומר, יש הבדל בין שני מצבים. אם אדם רוצה לקנות חצר וגם לקנות מיטלטלין בקניין חצר – על כך אמר הש"ך שאין אומרים חצרו ומתנתו באים כאחד. אבל אם כל המטרה בקניין החצר הוא לקנות את המיטלטלין שבתוכה, ואחר כך חוזרת החצר לבעליה, בזה אפשר לקנות חצר ומיטלטלין יחד.
במעשה רבן גמליאל וזקנים כל כוונתו של רבן גמליאל הייתה למצוא אופן שבו ניתן יהיה להקנות את המעשרות אף על פי שהוא נמצא בספינה. לכן במקרה כזה יכול היה להקנות שדה ומעשרות כאחד.
גם בבעיא של רבי אלעזר – משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה – כוונת המקנה היא להקנות את הכלים שעליה, כפי שכותב שם רש"י בד"ה משוך. לכן גם שם יכול לקנות בבאת אחת את החצר ואת הכלים.
אך במקרה שהקונה מעוניין בחצר כשלעצמה וגם בכלים שבתוכה, עליו לקנות קודם את החצר, ורק אחר כך לקנות את הכלים בקניין חצר.
מה הסברה כאן? מדוע כאשר עיקר עניינו במיטלטלין יכול לקנות אותם יחד עם החצר?
יסוד מחלוקת הש"ך והקצות
לשם כך יש להבין את יסוד המחלוקת בין הש"ך לבין הקצות.
ישנה חקירה כללית בקניינים:
האם הקניין הוא הוראת בעלות, או הכנסה לרשות. כלומר האם הקניין מבטא את מעבר החפץ או הנכס מרשות המוכר לרשות הקונה, או שהקניין מבטא את היותו של הקונה בעלים מעתה ואילך.
ר' שמעון שקאפ (חידושי רבי שמעון יהודא הכהן, בבא מציעא, סימן כג, אות ב-ג) חקר אותה חקירה עצמה לגבי קניין חצר: האם יסוד קניין חצר הוא בפעולת ההכנסה לרשותו, או בעצם העובדה שהחפץ ברשותו.
ונראה שבזה תלויה מחלוקת הש"ך והקצות.
דעת הש"ך כדעת תוספות חיצוניות במשנת מצא בגל ובכותל ישן, שקניין חצר יסודו בפעולת כניסת החפץ לרשותו. לכן, אם החפץ כבר בחצר, ובזמן כניסתו לחצר החצר לא הייתה של הקונה, גם כשיקנה אחר כך את החצר אין כאן מעשה קניין.
לעומת זאת דעת הקצות היא שעיקר הקניין היא במצב הסופי, שהמיטלטלין כבר נמצאים בתוך החצר, ומצב זה מבטא בעלות של הקונה. זה קיים גם אם חצרו ומתנתו באים כאחד.
תירוצו של הדברי חיים
על פי עיקרון זה אפשר להבין את הסברה של רבי חיים מצאנז בשו"ת דברי חיים הנ"ל. כאשר הקונה מעוניין בחצר, העובדה שהמיטלטלין נמצאים בחצר אינה מבטאת את פעולת המעבר שלהם לרשות הקונה, ולכן קנה חצר אך על המיטלטלין עדיין צריך לעשות קניין.
אך כאשר כל המטרה היא לקנות את המיטלטלין, הרי מעבר החצר לרשות הקונה טפל למעבר המיטלטלין לרשותו, ובעצם קניין החצר אינו מבטא את מעבר החצר לרשות הקונה, אלא בעיקר את מעבר המיטלטלין לרשותו, ועל כן קנה.
סיכום
א. הש"ך מחדש, שבקניין חצר סדר השלבים הוא שתחילה על החצר להיות של הקונה, ורק אחר כך הוא יכול לקנות מיטלטלין. אי אפשר לקנות יחד חצר עם מיטלטלין, שלא כדברי הסמ"ע.
ב. הקצות כותב שדברים אלו נאמרו על ידי חלק מן הראשונים, אך לכאורה הם נראים כסותרים סוגיות מפורשות בש"ס, כמו מעשה דרבן גמליאל וזקנים ועוד.
לכן לדעתו ניתן לקנות את המיטלטלין שבתוך החצר יחד עם קניין החצר.
רק במקרה שרוצה להקנות בית על ידי שטר שבתוכו – לא קנה, מפני שאינו יכול לקנות את הבית עד שלא יזכה בשטר, ואינו יכול לזכות בשטר אלא על ידי קניין הבית.
ג. את הש"ך יש ליישב שבשתי הסוגיות – מעשה רבן גמליאל וזקנים ומשוך בהמה זו לקנות כלים שעליה – עיקר המטרה היא קניין המיטלטלין, ולכן קנה (שו"ת דברי חיים).
ד. יסוד המחלוקת בין הש"ך לבין הקצות קשור להבנת יסוד קניין חצר.
ה. ישנה חקירה כללית בקניינים:
האם הקניין הוא הוראת בעלות, או הכנסה לרשות
ו. ר' שמעון שקאפ (חידושי רבי שמעון יהודא הכהן, בבא מציעא, סימן כג, אות ב-ג) חקר חקירה דומה על קניין חצר – האם יסוד קניין חצר הוא בפעולת ההכנסה לרשותו, או בעצם העובדה שהחפץ ברשותו.
ז. דעת הש"ך שקניין חצר יסודו בפעולת כניסת החפץ לרשותו. לכן, אם החפץ כבר בחצר, ובזמן כניסתו לחצר החצר לא הייתה של הקונה, גם כשיקנה אחר כך את החצר אין כאן מעשה קניין.
ח. לעומת זאת דעת הקצות היא שעיקר הקניין היא במצב הסופי, שהמיטלטלין כבר נמצאים בתוך החצר, וזה קיים גם אם חצרו ומתנתו באים כאחד.
דעת הש"ך היא שקניין הוא פעולת הכנסה לרשות, ולכן אם חצרו ומתנתו באים כאחד אין כאן הכנסה לרשות.
דעת הקצות היא שקניין עניינו מצב המורה על בעלות, ועל כן די בכך שבסופו של דבר המיטלטלין נמצאים בחצרו כדי להורות בעלות.
ט. בסוגיית רבן גמליאל וזקנים, ובסוגיית משוך בהמה כדי לקנות כלים שעליה, מאחר שהמטרה היא רכישת המיטלטלין, קניין החצר נחשב גם לדעת הש"ך כפעולה המבטאת את מעבר המיטלטלין לרשות הקונה.
שיעור מס' 3
שלוחו של אדם כמותו
מקורות
1. עיין מהר"ח אור זרוע סימן קכח
2. עיין תוס' רי"ד קידושין מב ע"ב ד"ה אין שליח לדבר עבירה.
3. עיין קצות, סימן קפב ס"ק א.
מושגים כלליים:
1. שליחות – שלוחו של אדם כמותו, וכל מה שעשה השליח בשליחות המשלח כאילו עשה זאת המשלח.
2. אין שליח לדבר עבירה – אם השליח עבר עבירה בשליחות המשלח, נזקפת העברה לחובת השליח, ולא לחובת המשלח.
3. נפק"מ – השלכה מעשית של מחלוקת תיאורטית.
מושגים ישיבתיים:
1. מקורות – המקרות בש"ס, בראשונים (החכמים שפעלו עד תקופת השולחן ערוך) ובאחרונים (החכמים שפעלו אחר תקופת השולחן ערוך), שעליהם יתבסס מהלך השיעור.
2. חקירה – נסיון שלנו או של האחרונים להבין את יסוד הדין, או את אופן הפעולה שלו. בדרך כלל ישנן שתי אפשרויות.
3. חילוק – הבחנה בין שני דינים שבמבט ראשון נראים שווים, אך כשמעמיקים רואים שיש להבחין (=לחלק) ביניהם.
4. חלות – מעמד הלכתי חדש שנוצר בעקבות מעשה כלשהו. מעשה קניין כמו משיכה או שטר מחיל את הקניין, והבעלות עוברת מן המוכר לקונה. מעשה נתינת הגט מחיל גירושין, והאשה הופכת למגורשת ומותרת לכל אדם.
ראשונים:
תוספות רי"ד - הרי"ד, ר' ישעיה ב"ר מאלי דטרני נולד בערך בשנת ד"א תתק"מ (1180) בעיר טראני שבאיטליה, ונחשב אחד מגדולי איטליה הראשונים. כונה 'ר' ישעיה דטרני הזקן' או 'הראשון' ובקיצור 'רי"ד' (ולעתים: רי"ר = ר' ישעיה ראשון), להבדילו מנכדו ר' ישעיה ב"ר אליה שכונה 'ר' ישעיהו דטרני השני', או 'ר' ישעיה אחרון', ובקיצור: ריא"ז (=ר' ישעיה אחרון ז"ל). הרי"ד למד בבית מדרשו של ר' שמחה משפירא, ונשאר בקשר הדוק עם גדולי דורו באשכנז; תשובות שלו מובאות בספר 'אור זרוע' מאת חברו ר' יצחק ב"ר משה מווינה. הוא ייסד בטראני עם חברו ר' אליעזר ב"ר שמואל מווירונה (תלמיד ר"י הזקן) בית מדרש בו למדו בשיטת בעלי התוספות. הרי"ד כתב ספרים רבים: פסקים קצרים לפי סדר התלמוד המכונים 'פסקי הרי"ד', שמאות מהם מובאים בבית יוסף ובשאר פוסקים, חלקם מתוך חיבורי נכדו הריא"ז (בעיקר מתוך המובאות שלהם ב'שלטי הגיבורים' שעל הרי"ף; בדרך כלל הריא"ז מביא את פסקי סבו בשם 'מז"ה' = מורי זקני הרב. החיבור 'פסקי הרי"ד' יצא לאור בדורנו בכרכים רבים על ידי 'יד הרב הרצוג'); 'ספר המכריע' (דפו"ר ליוורנו תקל"ט, 1779), בו נימק את הכרעותיו בעשרות הלכות קשות שנחלקו בהן גדולי הדורות שלפניו; 'שו"ת הרי"ד'; פירוש לתורה ולפירוש רש"י ופירושים לנ"ך; פיוטים ועוד.
ספרו הידוע ביותר הוא 'תוספות רי"ד' - חידושים לתלמוד בכמה 'מהדורות', מהם הגיעו לידינו חידושיו על 19 מסכתות (במהדורות אחדות נדפס תו' רי"ד גם על המסכתות יבמות, כתובות וגיטין, אך התברר שאלו הם פסקי הרי"ד ולא תוספותיו; קיים ספק בקשר למסכת נדרים). הרי"ד מרבה להביא מפירושי רש"י כשהוא מכנה אותו 'המורה'; בנוסף רבים מאוד הפירושים המובאים בתו' רי"ד בסתם ומקורם ברש"י. הרי"ד נפטר בערך בשנת ה"א כ' (1260).
מהר"ח אור זרוע
רבי חיים [אליעזר] בן יצחק אור זרוע חי בערך בין השנים ה' אלפים י'-ע' (1250-1310). אביו, ר' יצחק בן משה מווינה, חיבר את הספר המפורסם אור זרוע, ספר פסיקה חשוב ופירוש לגמרא. בנו, ר' חיים, נקרא אף הוא על שם חיבורו של אביו, הודות לספר סימני אור זרוע אשר חיבר [הספר נקרא גם קיצור או"ז, או"ז הקטן, או"ז הקצר, ולעיתים אפילו סתם 'אור זרוע', וספר או"ז עצמו נקרא 'או"ז הגדול']. ר"ח או"ז התייתם בגיל צעיר, ולא זכה ללמוד אצל אביו. הוא למד אצל המהר"ם מרוטנבורג ואצל הרא"ש וישב בעיקר בגרמניה. בסוף ימיו גר במגנצה, ושם נפטר.
ר' חיים כתב גם תשובות, שלוקטו לספר 'תשובות מהר"ח אור זרוע' שיצא לאור בלייפציג תר"ח (1848). הספר יצא לאור מחדש, בתוספת קובץ של תשובות חדשות מכת"י, בידי ר' מנחם אביטן, ירושלים תשס"ב (2002). הוספנו למאגר את קובץ התשובות החדש שיצא לאור מכת"י.
בנוסף כתב מהר"ח או"ז דרשות ופסקי הלכות, וגם הם יצאו לאור מחדש בידי ר' מנחם אביטן בירושלים תשס"ב (2002) במהדורה מתוקנת (בסוף המהדורה החדשה של שו"ת מהר"ח או"ז)
אחרונים
קצות החושן - ר' אריה ליב ב"ר יוסף הכהן [כ"ץ, כהנא, הלר] נולד בקאליש (פולין) בשנת תק"ה (1745). היה עני מרוד, ובמאמצים גדולים כתב את ספרו קצות החושן - ביאור חריף ועמוק לשו"ע חו"מ, שחלקו הראשון נדפס בעיר למברג (לבוב) בשנת תקמ"ה (1785) ועורר רושם רב. החלק השני נדפס שם בתקנ"ו (1796), ומאז נדפס הספר פעמים רבות וגם נכתבו עליו ביאורים וחידושים רבים. הספר השפיע רבות על צורת הלימוד בישיבות. ר' אריה ליב מונה בשנת תקמ"ח (1788) לרבה של העיר סטרי (גליציה) והמחוז והעמיד תלמידים רבים, ושם נפטר בשנת תקע"ג (1812).
נוסף לקצוה"ח חיבר ר' אריה ליב את הקונטרס 'משובב נתיבות', בו השיב על השגות ר' יעקב מליסא בספרו 'נתיבות המשפט' על ספרו 'קצות החושן'. (כמו כן כתב את הספר 'שב שמעתתא' - חידושים על שבע סוגיות, שהתחיל לכותבם כבר בילדותו. לעת זקנותו חיבר את הפירוש 'אבני מילואים' על שו"ע אה"ע שיצא לאור אחר מותו.
נתיבות המשפט - ר' יעקב לורברבוים נולד בערך בשנת תק"ל (1770) בזבורוב שבגליציה. הוא למד תורה מפי ר' משולם איגרא בטיסמניץ, והיה רב בכמה קהילות. בשנת תקס"ט (1809) נבחר לרבה של העיר ליסא שבפולין, ופתח בה ישיבה גדולה בה העמיד תלמידים רבים, ביניהם מגדולי הדור הבא. הוא נחשב בין גדולי הדור, ורבנים רבים היפנו אליו את ספקותיהם. נפטר בשנת תקצ"ב (1832).
ר' יעקב מליסא כתב ספרי הלכה חשובים ביותר: 'חוות דעת', פירוש על שו"ע יורה דעה; 'תורת גיטין' על מס' גיטין והל' גיטין; 'בית יעקב' על מס' כתובות והלכות כתובה; סידור עם ליקוטי דינים בשם 'דרך החיים'; וספרים נוספים. ביאורו 'נתיבות המשפט' על שו"ע חושן משפט נדפס לראשונה בזולקווא בשנים תקס"ט-תקע"ו (1809-1816), ובו הוא מתווכח הרבה עם הספר 'קצות החושן' לבן זמנו המבוגר ממנו ר' אריה ליב הכהן. תשובות רבות שלו מצויות בספרי רבני זמנו.
ר' שמעון שקאפ – נולד בשנת תרך. נפטר בשנת ת"ש. ראש ישיבע נודע וממרביצי התורה הגדולים שבדור. למד בישיבת וולוז'ין מפי הנצי"ב ור' חיים מבריסק. בשנת תרמ"ה התקבל כראש ישיבת טלז, שם לימד שמונה-עשרה שנה. בשנת תרס"ה התמנה לאב ביד דין בעיר בריינסק והקים בה ישיבה גדולה. בשנת רפ"ט התפטר מרבנות בריינסק ועבר לגור בעיר גרודנה וגם שם עמד בראש הישיבה.
דרך לימודו מבוססת על עיון נמרץ. ספריו העיקריים: שערי יושר – דיונים עמוקים על סוגיות בש"ס, וחידושיו על מסכתות נשים נזיקין – המסכתות הנלמדות בישיבות.
לאחר שהגרמנים נכנסו לגרודנה לא הצליח להימלט בגלל זקנותו המופלגת, אך על תלמידיו ציוה לברוח לוילנה. נפטר יומים לאחר שתלמידיו עזבו אותו.
השיעור
תוספות רי"ד ומהר"ח אור זרוע
הגמ' במסכת קידושין בתחילת פרק שני מגיעה למסקנה שניתן ללמוד מפסוקים שבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו.
מקשה על כך תוספות רי"ד (מב ע"ב ד"ה שאני):
"יש מקשים: א"כ לכל דבר מצווה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי.
ולאו מילתא היא שהמצווה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום.
בודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה כתב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט וייזרק הדם אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשליחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות".
הדברים מבוארים יותר בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קכח), שם שאל את שאלת תוס' רי"ד:
"וגם מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו ע"י שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה"?
והשיב:
"ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצווה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה.
אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות".
לפי דבריו, יש לחלק את המצוות לשני סוגים. ישנן מצוות שקיום המצווה הוא בתוצאה ההלכתית שנוצרה בעקבות מעשה המצווה. כך לדוגמא בגירושין, קיום המצווה הוא בחלות הגירושין, ולא בפעולת נתינת הגט. כך גם בגירושין וכך בתרומה – קיום המצווה הוא בכך שעל חלק מן הפירות נקרא שם "תרומה". במצוות מסוג זה, אומרים תוס' רי"ד ומהר"ח אור זרוע, שלוחו של אדם כמותו, שכן השליח לא עשה את המצווה במקום המשלח, אלא רק מעשה בעלמא. החלות ההלכתית שנוצרה בעקבות המעשה היא המצווה, והיא אכן בזיקה למשלח. אולם במצוות שבהן קיום המצווה הוא בעצם הפעולה הנעשית בגופו של מקיים המצווה, אין אומרים שלוחו של אדם כמותו, שהרי סוף סוף השליח עשה את המעשה, ולא המשלח, ולא ייתכן שראובן יקיים מצווה והמצווה תהיה של שמעון.
קושיית קצות החושן (=הקצות)
הקצות (קצות החושן, חושן משפט סימן קפב ס"ק א) הקשה על דברי תוס' רי"ד:
מאחר שאין שליח לדבר מצווה, כלומר שאין אומרים ראובן יקיים את המצווה והיא תיזקף לטובת שמעון, מדוע צריכה הגמ' לקמן ללמוד בפסוקים שאין שליח לדבר עבירה? הרי זו סברה פשוטה – כשם שלא ניתן לומר שמצווה שנעשתה על ידי ראובן כאילו נעשתה על ידי שמעון, כך גם בעבירה, לא ניתן לומר שראובן עבר עבירה ונחשיב את שמעון כאילו עשאה.
על כן מחלק הקצות חילוק אחר:
"והנראה לענ"ד בזה כיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשייה דאז הו"ל מעשה שלוחו כמותו, אבל במידי דליכא עשיה לא אמרינן שליח של אדם כמותו... ומש"ה בפסח וקידושין וגירושין הו"ל מעשה שליח כמותו וכאילו הוא בעצמו שחט הפסח, וכן בקידושין וגירושין כאילו הבעל עצמו נתן הקידושין או הגירושין, וכן למ"ד יש שליח לדבר עבירה דהוא במידי דמעשה ושייך מינוי שליחות, אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהיא עשייה חשוב כאילו המשלח עשה הנחה זו, אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ומש"ה בציצית ותפילין וסוכה נהי דהו"ל עשיית השליח כעשיית המשלח, כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו, אבל בפסח וקידושין וגירושין, שחיטת הפסח ומעשה קידושין וגירושין דהו"ל כאילו עשה הוא, הרי נגמר המעשה, ודו"ק ותשכח דהכי הוא ברירא דהך מלתא".
כלומר, אין צורך לחלק בין מצוות שבהן המעשה הוא המצווה לבין מצוות שבהן התוצאה היא המצווה. ניתן לומר בפשטות שבכל המצוות המצווה היא במעשה – לקדש, לגרש, לשחוט קרבן פסח ולהפריש תרומה. נמצא שהכלל שלוחו של אדם כמותו תקף גם במצוות, ולכן צריכה הגמרא להוכיח מפסוקים שאין שליח לדבר עבירה.
מדוע אם כן לא ניתן למנות שליח לאכילת מצה ולהנחת תפילין?
על כך עונה הקצות שיש לחלק בין שליחות לענין מעשה לבין שליחות לעניין גוף האדם. אדם יכול לשלוח שליח שיעשה במקומו מעשה, והמעשה שהשליח עשה כאילו נעשה על ידי המשלח, אך אין אדם יכול למנות לגופו ממלא מקום, כך שהמצוות יעשו על ידי גופו של אדם אחר, שגופו של האחר יאכל מצא ועליו יהיו מונחים התפילין. אין מקור בתורה לשליחות מסוג זה, ומעבר לכך, רעיון כזה אינו מוגדר כשליחות אלא כמילוי מקום.
לכן בתפילין וציצית וסוכה ומצה אי אפשר למנות שליח שגוף השליח יחליף את גופו של המשלח. אכן לעצם מעשה הנחת התפילין ניתן למנות שליח, והשליח יניח אותן על גופו של המשלח.
העיקרון הזה נכון גם לגבי עבירות. אפילו שמאי הזקן, הסובר שיש שליח לדבר עבירה, אומרת הגמ' (מג, א):
"מודה (שמאי) באומר לשלוחו צא ובעול לי את הערוה ואכול את החלב, שהוא חייב ושולחיו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב".
כלומר, בעבירות שבגופו אין שליח לדבר עבירה גם בלי שיש לכך מקור מפסוקים.
מחלוקת הקצות עם תוספות רי"ד היא בהבנה היסודית של דין שליחות
והנה, את עצם קושיית הקצות על תוספות רי"ד אפשר ליישב על פי דברי הנתיבות (נתיבות המשפט סימן קפב ס"ק א), שהכלל שלוחו של אדם כמותו לא חל לגבי עבירה כשם שאינו חל לגבי מצווה. עם זאת, ניתן היה להעלות על הדעת שלעניין העונש אף על פי כן המשלח ייענש. הגמרא הייתה צריכה ללמוד מפסוקים, שלא רק שהשליחות אינה תקפה, אלא גם המשלח אינו נענש.
אכן נראה שהקצות לא רצה לפרש כדעת תוספות רי"ד לא רק בגלל הקושיה שהקשה, אלא מפני שחלק עליו ביסוד הכלל ששלוחו של אדם כמותו.
ר' שמעון שקאפ בכמה סוגיות בש"ס העוסקות בענייני שליחות חוקר:
האם דין שלוחו של אדם כמותו יסודו הוא שהמעשה שנעשה על ידי השליח כאילו נעשה על ידי המשלח, והתורה אפשרה לאדם שלא לעשות בידיו ממש את המעשה,
או שהמעשה אכן לא נעשה על ידי המשלח, אלא על ידי השליח, אך התורה חדשה שתוצאה, החלות ההלכתית שנוצרה בעקבות מעשה השליח – קניין, קידושין, תרומה – נזקפת לטובת המשלח.
ונראה שבצדדי חקירה זו נחלקו תוספות רי"ד ובעל קצות החושן.
דעת תוספות רי"ד כצד השני של החקירה. הכלל שלוחו של אדם כמותו פירושו שהמעשה אכן נעשה על ידי השליח, אך תוצאת השליחות נזקפת לטובת המשלח. לכן שליחות תוכל להועיל דווקא במצוות שבהן העיקר היא התוצאה, אך במצוות שבהן העיקר הוא המעשה, הרי לעניין מעשה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו.
לעומת זאת, דעת הקצות היא כדעת הצד הראשון שבחקירת ר' שמעון – גם המעשה שהשליח עושה כאילו נעשה על ידי המשלח. רק גופו של השליח אינו יכול להחליף את גופו של המשלח.
נפקא מינה מעשית למחלוקת
נפקא מינה מעשית ממחלוקת זו היא השאלה האם שליח הקידושין מברך ברכת הארוסין. לדעת מהר"ח אור זרוע, שליח הקידושין הוא העושה את מעשה הקידושין. המעשה עצמו אינו נחשב כאילו נעשה על ידי המשלח, אך התוצאה שלו, החלות קניינית הנזקפת לטובת המשלח, וכשזו חלה קיים המשלח את מצוות הקידושין. אם כן אין מקום לומר שהשליח יברך ברכת המצוות, על מעשה שכלל אינו מצווה. כך אכן כותב מהר"ח אור זרוע בסוף דבריו שם:
"אכן בקידושין איני סבור כלל שיוכל השליח לברך ולקדש את האשה. אם לא שהמשלח עומד אצלו ושומע ויוצא בברכת השליח. שאפילו אם היה מקדשה בעצמו היה חבירו מברך בשבילו ומוציאו".
אכן, הרמב"ם (הלכות אישות פרק ג, הלכה כג) כותב:
"כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות".
הרי שגם השליח מברך. הרמב"ם אם כן סבור שהשליח עושה את מעשה המצווה עבור המשלח – כדעת הקצות.
סיכום
דעת תוס' רי"ד ומהר"ח אור זרוע היא שהכלל שלוחו של אדם כמותו פועל על ידי כך שהתוצאה בלבד, החלות ההלכתית, היא זו שנזקפת לטובת המשלח.
למצווה שקיומה אינו בחלות ההלכתית שנוצרה, אלא במעשה, לא ניתן למנות שליח שיעשה את המעשה במקומו, שכן אין שליח לעשיית מעשה.
דעת הקצות בהבנת יסוד הכלל "שלוחו של אדם כמותו" היא שהמעשה שעשה השליח כאילו נעשה על ידי המשלח. בהתאם לכך, יש שליח גם לעשיית מעשה מצווה. ההגבלה היחידה היא שגופו של השליח אינו יכול להחליף את גוף המשלח. לכן במצוות שבגופו אין שליחות.
הנפק"מ היא בשאלה האם שליח לקידושין מברך ברכת המצוות. לדעת תוס' רי"ד ומהר"ח אור זרע קיום מצוות קידושין הוא רק בחלות שלה, וזו קיימת בזיקה למשלח. המעש שעשה השליח כלל אינו מצווה, ועל כן הוא אינו נזקף למשלח וגם אין מברכים עליו.
לעומת זאת דעת הרמב"ם כדעת הקצות, שהמעשה הוא מעשה מצווה והוא כאילו נעשה על ידי המשלח, ולכן השליח מברך על הקידושין ברכת המצוות.
מעבר לשיעורים שיפורסמו אני מוסיף רשימת נושאים שבן ישיבה אמור להיות מצוי בהם.
נושאים שבן ישיבה צריך להיות מצוי בהם
- להלן נושאים בלמדנות קלאסית שראוי שתלמיד ישיבה יכיר אותם. בדגש על החקירות היסודיות.
- על חלק מן הנושאים אתן טעימות בדף הזה.
- אני מציע לכל אחד לסמן לעצמו את הנושאים שהוא כבר מכיר, ולשאוף לקבל מושג גם על שאר הנושאים.
- אפשר לעשות זאת באמצעות לימוד אחרונים המציבים מערכות שלמות בנושאים אלו.
אודי
מצוות
- אין שליח לדבר עבירה
- תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם
- מצוה הבאה בעבירה
- עוסק במצוה פטור מן המצוה
- תעשה ולא מן העשוי
- שומע כעונה
- גדול כבוד הבריות
- אי עביד לא מהני
- מצוות צריכות כוונה
- מצוות לאו להנות נתנו
נאמנות
- מיגו
- נאמנות עד אחד בנושאים שונים (איסורים, אישה וכו')
- יכיר
- נאמנויות מיוחדות (בעל המקח, דיין חיה)
- נאמנות אדם על עצמו – הודאת בעל דין ושוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.
נזיקין ברמות שונות
- דינא דגרמי, גרמא בנזיקין
- קניייני גזילה
- שומר שמסר לשומר
- עני המהפך בחררה
- זה נהנה וזה לא חסר
- תחילתו בפשיעה וסופו באונס.
איסור והיתר
- ביטול ברוב
- הלך אחר הרוב
- רוב וקרוב
- קבוע כמחצה על מחצה
- דבר שאין מתכוון ופ"ר
- מלאכה שאינה צריכה לגופה
- ספיקא דאורייתא ודרבנן וספק ספיקא
- זה וזה גורם
- חצי שיעור
- ברירה
- כל העומד להשרף כשרוף דמי
בעלות וקניינים
- חזקה
- קניינים שונים
- אסמכתא ודברים שבלב
- אין אדם מקנה דשלב"ל
- תופס לבעל חוב לא קנה
- אפקעינהו
- זכייה ושליחות
- שעבוד
ראיות
- עדי קיום ועדי ברור
- נמצא אחד מהן קרוב ופסול
- פלגינן דיבורא
- מתוך שאי"ל משלם.
