איך לפסוק הלכה מתוך התלמוד
התלמוד ערוך באופן שניתן לפסוק הלכה מתוכו
צופן העריכה של התלמוד הוא ביטוי למגמת ההכרעה של רב אשי. רבי שמואל הנגיד מסיים את המבוא במילים: "ויש לך לדעת שהתלמוד נחתם בימי רבינא ורב אשי והם למדונו הסודות הללו וכיוצא בהם". זוהי עדות מתקופת הגאונים לכך שהתלמוד נערך בצורה מדויקת, באופן שהלומד אותו תוך ידיעת צופן העריכה שלו יוכל לפסוק על פיו הלכה למעשה. אין מדובר בחלוקה מאוחרת לתבניות של תלמוד שכבר התגבש לכדי יצירה ספרותית, אלא בחלוקה המקורית של עורכי התלמוד. הלומד יוכל להיווכח במהלך לימודו שאכן מלבד תבניות אלו שמוסר לנו רבי שמואל אין בתלמוד תבניות נוספות.
ההבחנה הדקה בין קושיה לבין תיובתא, בין קושיה לבין אתקפתא, בין פירוק לבין שינוי ובין שמועה לבין הוראה מלמדות אותנו שאיכות העריכה הייתה קפדנית עד כדי הגדרות מדויקות של כל מונח ומונח. מגמת העריכה אינה לקט של דיונים, אלא בירור הדעות השונות והכרעה ביניהן.
מי שרוצה ללמוד את התלמוד במגמה שלשמה הוא נערך, חייב להכיר תבניות הסוגיה כך שיוכל ליישם את הכרתו את התבניות הללו בכל דיון תלמודי שהוא – להגדיר את הדין העומד בבסיס הסוגיה, את הדיון, ואת המסקנה ההלכתית העולה מן הדיון.
מדוע אם כך יש מחלוקות בין הפוסקים?
לעתים הדיון התלמודי אינו בבחינת סוף פסוק בפסיקת ההלכה. פעמים רבות ישנה מחלוקת בין הראשונים כיצד להכריע. הרב קוק (בהרצאת הרב) מונה חמש סיבות עיקריות למחלוקת בפסיקה:
1. מחלוקת בפירוש הסוגיה,
2. חילוק בגרסה,
3. דחייה של סוגיה אחת מפני סוגיה אחרת הנראית יותר עיקרית, אם מפני שרוב הסוגיות פוסקות כמו אותה סוגיה, ואם מפני שהדברים מובאים שם בצורה יותר ישירה,
4. מחלוקת בכללי ההלכה,
5. מחלוקת הבאה מתוך הכרע הסברה במקום שאין שם ראיות מכריעות והפוסקים חולקים בסברה.
כאשר ההלכה אינה מוכרעת בתלמוד עצמו, היא תובא בפוסקים, לעתים תוך מחלוקת ביניהם כתוצאה משיקולי הפסיקה השונים.
מה הולך להיות בדף הזה?
בדף הזה אתן לכם דוגמאות לאופן שבו נפסקת ההלכה באופן ישיר מתוך התלמוד, ודוגמאות אחרות שבהן צריך להסביר למה זה לא קרה.
מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע
שמועה ומעשה
במסכת מגילה (ז, ב) הובאה שמועה של האמורא רבא:
"אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
מיד לאחר השמועה מביא התלמוד מעשה:
"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
בעברית: רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים יחד. השתכרו. קם רבא שחט את רבי זירא. למחרת התפלל עליו והחיה אותו. בשנה שלאחר מכן אמר לו רבה לרבי זירא: יבוא כבודו ונעשה סעודת פורים יחד. ענה לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.
המעשה מקיים את ההלכה
המעשים בתלמוד אינם מובאים כסיפורים סתם. עניינם הוא לפסוק הלכה. כך אומר רבי שמואל הנגיד במבוא התלמוד:
"והמעשה ייעשה על ההלכה ותתקיים". מעשה הבא לאחר הלכה הופך אותה להלכה מקוימת, שלא ניתן יותר לחלוק עליה.
זו גם מטרת המעשה שלפנינו, המעשה ברבה ורבי זירא. הוא מובא כאן כדי לקיים את ההלכה של רבא. רבא אמר שחייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
אם מצאנו אמוראים שנהגו כך למעשה, פירוש של דבר שההלכה של רבא מקוימת, ועל כן כך יש לנהוג.
פסיקה שמבוססת על עריכת התלמוד
שימו לב שהדיון התלמודי הזה ערוך. רבה ורבי זירא היו בדור שלפני רבא. מבחינה היסטורית הסעודה שעשו יחד והנס שאירע להם אירע לפני שרבא אמר את ההלכה. עורך התלמוד הוא זה שמביא את המעשה בסמוך להלכת רבא, כדי לפסוק הלכה כרבא.
הפוסקים
בהתאם לכך פסקו הרי"ף (ג, ב בדפי הרי"ף), הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב הלכה טו) והרא"ש (מגילה פרק א, סימן ח) כדעת רבא, שמצוה להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
אות אחת עושה את ההבדל
על כל מה שכתבנו עד עתה מערער רבי זרחיה הלוי, בעל המאור, מחכמי פרובנס.
הוא מבסס את הערעור על אות אחת, שלגרסתו שונה. לדעתו, את ההלכה "חייב איניש לבסומי", לא אמר רבא, אמורא מן הדור הרביעי, אלא רבה – ה' בסוף – אמורא מן הדור השלישי. הוא זה שאמר את ההלכה וגם נהג כהלכתו והשתכר במעשה המובא בסמוך להלכה. בעקבות העובדה שקיים את הלכתו למהדרין שחט את רבי זירא.
לפי זה אין צורך בעריכה, והדברים מובאים בסדר הכרונולוגי שלהם – תחילה אמירת ההלכה, ואחר כך המעשה.
מגמת הבאת המעשה היא, לפסוק נגד ההלכה של רבה. קיום ההלכה כמעט וקיפד את חייו של רבי זירא ועל כן מביא התלמוד את דעתו של רבי זירא, שלא בכל שעה מתרחש נס, ואין לשתות במידה כזו שאדם יאבד את השליטה על מעשיו. כך כותב בעל המאור:
כתב רבנו אפרים ז"ל (תלמידו של הרי"ף), מאותו מעשה שקם רבה שחט את רבי זירא, ובשנה שלאחר מכן הציע לו לעשות סעודה יחד ודחה אותו רבי זירא, נדחתה שמועתו של רבה, ואין הלכה כמותו, ואין ראוי לעשות כך.
מחלוקת פרשנית גם לגרסה זו
אמנם, גם אם נגרוס כבעל המאור – רבה – עדיין ניתן לחלוק על המסקנה שלו. רבי אברהם ברבי יצחק אב"ד מנרבונא, מחבר ספר האשכול, טוען שאפילו אם נגרוס רבה, כוונת המעשה היא לקיים את הלכתו. הוא מוכיח זאת מכך שרבה הזמין את רבי זירא לסעודה בשנה שלאחר מכן, ורבי זירא פחד. אם אכן נמנו חכמים ודחו את חובת ההשתכרות בסעודת פורים, הרי לא היה לרבי זירא ממה לפחוד. מכאן שההלכה לא נדחתה, ועל כן פחד רבי זירא.
"עד דלא ידע" – עד ועד בכלל?
כאמור, רוב הפוסקים פסקו כהלכת רבא, או רבה. כך נפסק גם בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרצה, סעיף ב). ועם זאת, למעשה, הלכה זו נתונה לפרשנות.
יש שפירשו "עד דלא ידע" – עד, ועד בכלל, כלומר, אדם יוצא ידי חובה דווקא כשהגיע לשיעור האמור.
כך לדוגמא פוסק הרמב"ם:
"ושותה יין עד שישתכר ויירדם בשכרותו".
כך פירש גם הרמ"א בשולחן ערוך בשם המהרי"ל – ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. האבודרהם פירש "ארור המן" בגימטריה הוא כמו "ברוך מרדכי (502). ו"עד דלא ידע" הוא כשאינו מסוגל לחשב ולהשוות בין שתי הגימטריאות.
נאמרו גם פירושים נוספים.
יש שפירשו "עד, ולא עד בכלל". כוונת השתייה היא להגיע לשמחה – "ימי משתה ושמחה". ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד). השמחה היא על גדולת מרדכי ומפלת המן. על כן אם כבר אינו יודע להבחין בין המן למרדכי, שוב אין טעם שישתה.
אז מה ראינו?
א. ראינו שמעשה הבא בעקבות הלכה כוונתו לקיים את ההלכה (רי"ף, רמב"ם, רא"ש).
ב. ראינו שמחלוקת בגרסה, אפילו באות אחת, עשויה להפוך את ההלכה מהלכה מקוימת להלכה דחויה (בעל המאור).
ג. ראינו שמחלוקת פרשנית עשויה להפוך את ההלכה חזרה להלכה מקוימת (האשכול).
ד. ראינו שבמעבר משלב ההלכה לשלב המעשה ייתכנו פירושים שונים, שמביאים לתוצאה מעשית שונה ("עד דלא ידע").
פורים שמח לכולכם, כל אחד לפי מה שמשמח אותו!
הרב יהודה פרומן
סדר בתלמוד
