לימוד ש"ס ופוסקים –
סוגיית תפילה שלא בזמנה
א. מבוא
הנתק בין התלמוד והפוסקים
הרב חרל"פ, בפתיחה לחיבור "בירור הלכה" כותב:
"עדיין הקרע שבין אלו שקבעו לימודם בגמרא כסדרה ובין אלה שקבעו לימודם בפוסקים לא נתאחה, וממילא גם הרעה זו חולה, להפריד בין ידיעת הלימוד ליכולת הלימוד, גם כן בעינה קיימת. כי הלימוד ההיקפי איננו נקלט אלא על ידי השקידה הגדולה על דלתותיה של הגמרא כסדרן בלי דילוג מעניין לעניין... ועל כן אלה אשר השקיעו את עצמם בלימוד הגמרא כסדרן לא עמדו על נפלאות דברי הפוסקים לעמקם ולרחבם, ואלה שהשקיעו למודם בפוסקים דלגו מעניין לעניין בדברי הגמרא, וממילא מאלה ומאלה יחסר הלימוד המלא ידיעה ויכולת גם יחד".
התפיסה הרואה בלימוד התלמוד ולימוד הפוסקים שני נושאים נפרדים, לא הייתה נחלתם של הקדמונים. הללו ראו בדיון התלמודי דיון שתכליתו פסיקת הלכה. על פי תפיסה זו דברי הפוסקים הם המשך טבעי של דברי התלמוד. ש"ס ופוסקים חד הם. כדי להסביר נקודה זו הבה נעמוד על אופיו של הדיון התלמודי.
ב. סוגיית זמן תפילה
התלמוד
במשנה (ברכות כו, א) נחלקו רבי יהודה וחכמים בשאלה עד מתי רשאי אדם להתפלל תפילת השחר:
"תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות".
באופן טבעי הלכות הנשנות במשנה הן הלכות מקוימות. האמוראים אינם יכולים לחלוק עליהן. על כן הדיון הבא בעקבותיה הוא במגמה לברר את ההלכה ואת היקפה, ולא במגמה לחלוק עליה. התבניות המתאימות למגמה זו הן הרמיה והסוגיה ובהן מתחיל הדיון בגמרא:
רמיה
"ורמינהו: מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום!
כי תניא ההיא - לותיקין, דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה.
סוגיה
וכולי עלמא עד חצות ותו לא? והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית - מתפלל בשחרית שתים, שחרית - מתפלל במנחה שתים!
כולי יומא מצלי ואזיל, עד חצות - יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך - שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה - לא יהבי ליה".
ההלכה היסודית היא שתפילת השחר עד חצות. הלכה זו היא הלכה מקוימת, וכאמור, אין הגמרא מנסה לחלוק עליה, אלא לברר את היקפה. תחילה הגמרא מעמתת (רמיה) הלכה זו עם הלכה המופיעה בברייתא, ולפיה זמן תפילת השחר הוא מיד לאחר הנץ החמה.
המסקנה היא שיש להבחין בין הזמן של "וותיקין" לבין הזמן של "כולי עלמא". הנץ החמה הוא הזמן של וותיקין. כולי עלמא – עד חצות.
אחר כך הגמרא מבררת כיצד מתיישבת הקביעה ש"כולי עלמא עד חצות" עם הלכתו של רבי יוחנן שרשאי אדם להתפלל שחרית גם בזמן מנחה. על כך משיבה הגמרא שדין המשנה – "תפילת השחר עד חצות" מגדיר תפילה בזמנה, אך גם לאחר מכן יכול אדם להתפלל.
תשובה זו מובנת יותר על פי שיטת הרמב"ם הסובר שעצם התפילה היא מצוה מן התורה. הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה י) כותב:
"והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית והוא אמרו יתעלה 'ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך'... ולשון התוספתא (ג, א) 'כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה'. כלומר שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (מצוות עשה ה) והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (ברכות כו, ב) תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה".
ישנה מצווה להאמין שה' אחד. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ב):
"והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד".
למצווה זו נתנה התורה קבע – זמן קבוע, וצוותה לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית. לעומת זאת למצווה להתפלל לא קבעה התורה זמן. חכמים קבעו זמן אף לתפילה – שחרית, מנחה, ולדעת הסבורים שתפילת ערבית חובה אף ערבית. מכאן שמי שמתפלל לאחר הזמן שקבעו חכמים מקיים אמנם מצוות תפילה ברובד של דין תורה, אך אינו מקיים את תקנת חכמים שקבעו לתפילה זמן כנגד התמידין.
לדעת רוב הראשונים, הסבורים שעצם התפלה היא מצוות חכמים, כוונת הגמרא היא שיש הבדל לעניין שכר מצווה, בין המקיים את מצוות חכמים להתפלל בזמנה, לבין המקיים את מצוות חכמים שלא בזמנה. זה האחרון שכרו פחות.
מסקנת הדיון בגמרא לכאורה פשוטה:
א. וותיקין מתפללים עם הנץ החמה.
ב. כולי עלמא עד חצות, ובכך מקיימים מצוות תפילה בזמנה.
ג. מי שלא התפלל עד חצות יכול להתפלל כל היום כולו, ובכך לדעת הרמב"ם הוא מקיים את מצוות התפילה מן התורה, אך לא את מצוות חכמים שתקנו זמן לתפילה. לדעת ראשונים אחרים, בין כך ובין כך הוא מקיים את מצוות חכמים, אלא שהמתפלל שלא בזמנה שכרו פחות.
פסיקת ההלכה בסוגייתנו
הפוסקים בסוגייתנו אינם יכולים לקבל בפשטות את המסקנות שהובאו לעיל, מפני שהגמרא להלן פוסקת שהלכה כרבי יהודה – שתפילת השחר עד ארבע שעות, ולא עד חצות. לאור פסיקה זו יש להסב את מסקנת הדיון התלמודי משיטת חכמים לשיטת רבי יהודה. הסבה זו היא פתח להבדלים בין הפוסקים.
הרא"ש (ברכות פרק ד סימן א) מנסח פסיקה זו כך:
"תפלת השחר עד חצות. ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום? כי תניא ההיא לוותיקין דאמר רבי יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה; אבל כולי עלמא סברי כרבנן – עד חצות. ואע"ג דליתא לרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעה וצלי לבתר ד' שעות שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה".
הרא"ש מחדש שתי נקודות שאינן עולות מפשטות הדיון התלמודי:
א. כאשר מדקדקים בלשונו של הרא"ש ניתן לראות שלדעתו לא שלוש רמות יש בזמן תפילה, אלא שתי רמות בלבד. לשיטת הרא"ש, וותיקין היו מתפללים עם הנץ החמה לא מפני שזריזין מקדימין למצוות, אלא מפני שלדעתם אין אדם יוצא ידי חובה לאחר מכן. ההלכה לא נפסקה כמותם, אלא ככולי עלמא, הסבורים כחכמים במשנה. נמצא שיש שתי רמות בלבד לעניין הזמן שבו יוצאים ידי חובת תפילה:
1. תפילה בזמנה – עד ארבע שעות.
2. תפילה שלא בזמנה – לאחר מכן.
ב. חידוש שני של הרא"ש, שמקורו בדברי הרי"ף הוא שדברי הגמרא – "כולי יומא מצלי ואזיל" אמורים דווקא לגבי מי שטעה ולא התפלל תפילת השחר בזמנה. מי שעשה זאת באופן מודע, אינו רשאי להתפלל לאחר הזמן.
טעמו: הגמרא להלן פוסקת שדינו של רבי יוחנן אמור דווקא אם טעה. מאחר שהעיקרון ש"כולי יומא מצלי ואזיל" נלמד מדברי רבי יוחנן, הרי שהוא תקף דווקא במקרה שטעה ולא התפלל, אך העובר זמן תפילה במזיד שוב אינו רשאי להתפלל "כולי יומא".
הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה א) מתמודד אף הוא עם הסבת מסקנת הגמרא לשיטת רבי יהודה. כך הוא פוסק:
"תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום, ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה, שכשם שתפלה מצוה מן התורה כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה כמו שתקנו לנו חכמים ונביאים".
דברי הרמב"ם שונים בשלוש נקודות מדברי הרא"ש:
א. לדעת הרמב"ם ישנן שלוש רמות לקיום מצוות תפילה (ולא שתים כדברי הרא"ש):
· מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה.
· זמנה, לעניין לצאת ידי חובה הוא עד ארבע שעות.
· גם אם התפלל אחר כך יצא ידי חובת תפילה, אך לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה (לשיטתו, שדברי הגמרא: "שכר תפלה בזמנה - לא יהבי ליה" אינם אמורים רק לגבי שכר מצוה, אלא על רמת קיום המצוה).
מחלוקת זו של הרמב"ם עם הרא"ש אינה מחלוקת הלכתית, אלא מחלוקת פרשנית. גם הרא"ש מודה שעיקר זמן תפילה הוא עם הנץ החמה, כפי שכתב הוא עצמו בפירושו למשנה:
"ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד השחר (ריש פרק ב דיומא) אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש".
אלא שלדעת הרא"ש הדיון בגמרא נוגע רק לעניין לצאת ידי חובה, ולעניין זה ישנן שתי רמות – תפילה בזמנה ותפילה שלא בזמנה.
ב. לדעת הרמב"ם רשאי להתפלל שלא בזמנה רק עד חצות אך לא לאחר מכן. הרא"ש, וכך גם הרי"ף, לא סייגו דין זה, ומפשטות לשונם משמע שמסקנת הגמרא במקומה עומדת – "כולי יומא מצלי ואזיל". מחלוקת זו קשורה למחלוקת הקודמת. לדעת הרי"ף והרא"ש ההבדל בין תפילה בזמנה לבין תפילה שלא בזמנה הוא רק לעניין השכר, על כן בין אם התפלל קודם חצות, בין אם התפלל לאחר חצות, יש לו שכר תפילה שלא בזמנה. לעומת זאת הרמב"ם מדבר על עצם קיום המצווה להתפלל שחרית. קיום זה אפשרי לדעתו דווקא אחר חצות. לאחר חצות שוב אין זו תפילת שחרית, ואין כאן אפילו קיום מצוות תפילה שלא בזמנה.
ג. לדעת הרמב"ם גם עם עבר במזיד ולא התפלל בזמנה, רשאי להתפלל אחר כך, שלא כדעת הרי"ף והרא"ש הסבורים שדווקא מי שטעה רשאי לעשות זאת.
המחבר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן פט סעיף א) פסק בנקודה זו האחרונה כדעת הרמב"ם.
הגר"א (שם ס"ק ה) תמה על שיטה זו, שהרי הגמרא לומדת שיכול אדם להתפלל אחר זמן תפילה ("כולי יומא מצלי ואזיל") מדינו של רבי יוחנן, ואם כן יש לסייג את הדין דווקא למקרה שטעה, אך אם עבר במזיד אינו יכול להתפלל לאחר הזמן.
לכן הוא מכריע כדעת הרי"ף והרא"ש, שדווקא במקרה שטעה רשאי להתפלל לאחר הזמן, ובמקרה זה יש לו שכר תפילה, אך אין לו שכר תפילה בזמנה.
שתי המחלוקות האחרונות בין הרמב"ם לרא"ש נובעות ממחלוקת בהבנת היחס בין הדיון הנ"ל לבין הדיון המופיע בהמשך, ועל כן נפנה אליו.
תפילה שלא בזמנה
הדיון בתלמוד
הדיון הבא פותח בבעיא. בפשטות, הדין שעליו נסוב הדיון הבא הוא דינו של רבי יוחנן שהובא לעיל:
"אמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית - מתפלל בשחרית שתים, שחרית - מתפלל במנחה שתים".
בעיא
"איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים?
חלקי הסותר
אם תמצא לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים - משום דחד יומא הוא, דכתיב (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אבל הכא - תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו;
או דילמא, כיון דצלותא רחמי היא - כל אימת דבעי מצלי ואזיל?
תשובה
תא שמע: דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו.
קושיה
מיתיבי: (קהלת א) מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות; מעות לא יוכל לתקן - זה שבטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית, או תפלה של ערבית, או תפלה של שחרית; וחסרון לא יוכל להמנות - זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם!
פרוק
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן - שבטל במזיד. אמר רב אשי: דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני טעה - שמע מינה".
שני דיונים מובאים כאן סביב דינו של רבי יוחנן – בעיא, וקושיה ופרוק. הבעיא מגמתה לברר מהו היקף הדין? האם דין השלמת התפילה לאחר הזמן נאמר גם לגבי מי שלא התפלל מנחה, שמתפלל ערבית שתים, או שמא רק לגבי ערבית ושחרית? על שאלה זו משיבה הגמרא שגם ביום שלאחר מכן – בתפילת ערבית – ניתן להשלים את התפילה הקודמת.
הקושיה דנה בשאלה יסודית יותר – האם לקבל את דינו של רבי יוחנן או לדחות אותו, שכן בפשטות זהו בכלל "מעוות לא יוכל לתקון". כאן המסקנה שיש לקבל את דינו של רבי יוחנן, אלא שהדין אמור דווקא במי שטעה או שכח ולא התפלל. מי שביטל תפילה במזיד הוא בכלל "מעוות לא יוכל לתקון".
שתי תמיהות עולות לגבי סידור סוגיה זו. האחת, מדוע לא הובא שוב הדין של רבי יוחנן. דרכו של תלמוד שכאשר הובא דין בסוגיה קודמת כבדרך אגב, ועתה הוא מובא כבסיס לדיון, הגמרא מביאה אותו שוב בצרוף הסימן "גופא". כך היה צריך לכאורה לעשות גם כאן. ואכן הרי"ף מסדר באופן זה את הדיון:
שמועה
"אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית יתפלל מנחה שתים.
בעיא
איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים?
תשובה
תא שמע דאמר רב הונא בר יהודה אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן טעה ולא התפלל מנחה יתפלל ערבית שתים ואין בזה משום עבר יומו ובטל קרבנו ודוקא בדשכח אבל במזיד לא ועליו נאמר מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות".
מדוע אם כן לא ערך עורך התלמוד את הדיון באופן זה?
תמיהה שנייה נוגעת לסדר שבו מופיעים שני הדיונים, הבעיא והקושיה. הדיון הראשון בדינו של רבי יוחנן הוא הבעיא. הבעיא יוצאת מנקודת הנחה שדינו של רבי יוחנן מקוים, כלומר כבר התקבל להלכה, אלא שעדיין יש צורך לברר את היקפו. לאחר שמתקבלת התשובה ישנו דיון יסודי יותר – האם לקבל את דינו של רבי יוחנן. סדר הדיונים הנכון הוא לכאורה הפוך. תחילה היה על הגמרא לדון האם לקבל או לדחות את דינו של רבי יוחנן, ורק אחר כך לברר את היקפו.
נראה ששתי תמיהות אלו הן פתח להבנת שיטת הרמב"ם.
הסבר שיטת הרמב"ם
לדעת הרי"ף והרא"ש, מסקנת הדיון הראשון היא שדינו של רבי יוחנן משמעותו היא שהמתפלל לאחר הזמן, אם בתורת תפילה מאוחרת ואם בתורת השלמה, יש לו שכר תפילה שלא בזמנה. מסקנה זו נותרת בעינה גם בדיון השני, אלא שהגמרא רוצה לברר האם ניתן "למתוח" את הרעיון של "כולי יומא מצלי ואזיל" האמור לעיל, גם מעבר לאותו יום, או שמא "עבר יומו בטל קרבנו". מסקנת הגמרא היא שאף המתפלל ביום שלאחריו יש לו שכר תפילה שלא בזמנה.
כך כותב ר"ח על הדין המובא להלן (כו, ב) – "טעה ולא התפלל מנחה בשבת - מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה":
"הראשונה שהבדיל בה לחובתו, והשנייה שלא הבדיל בא היא לשכר תפילה שלא בעונתה".
הרמב"ם, כזכור, סבור שהרעיון של "כולי יומא מצלי ואזיל" אמור לגבי עצם מצוות התפילה, ולא לגבי השכר.
לשיטתו (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א ,הלכה א), את רובד הדאורייתא של מצוות התפילה ניתן לקיים דווקא בו ביום. כך הוא פוסק:
"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' א-להיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה".
בהתאם לכך, תשובת הגמרא שגם למחרת ניתן להשלים את את התפילה היא בבחינת חזרה מן ההבנה שדינו של רבי יוחנן מבוסס על הרחבת זמן התפילה למשך הזמן שבו ניתן לצאת ידי חובה מן התורה. המתפלל ערבית במקום מנחה אינו מקיים אפילו את רובד הדאורייתא של המצווה. מכאן שדינו של רבי יוחנן מבוסס על עיקרון אחר – המרת תפילה אחת בתפילה הבאה אחריה. כך כותב רבי אברהם בן הרמב"ם בתשובה (סימן עט):
"ומי שלא התפלל שחרית ביום השבת והתפלל מוסף, אם לא זכר שחרית אלא אחר חצות ימירנה במנחה, שיתפלל מנחה שתים".
אמנם לשיטת רבי יהודה, הדין של הרחבת זמן התפילה נותר בעינו, כל עוד לא הגיע זמן התפילה הבאה. מטעם זה מדבר הרמב"ם על שני דינים נפרדים. האחד הוא הרחבת זמן התפילה, כפי שפסק בפרק ג הלכה א:
"ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה".
דין זה, למסקנת הגמרא אינו נובע מדברי רבי יוחנן, ועל כן גם אם עבר במזיד את זמן התפילה, רשאי להתפלל, כל עוד לא הגיע זמן התפילה הבאה. לעומת זאת בהלכות ח-ט פוסק הרמב"ם את דינו של רבי יוחנן:
"כל מי שעבר עליו זמן תפלה ולא התפלל במזיד אין לו תקנה ואינו משלם, בשוגג או שהיה אנוס או טרוד משלם אותה תפלה בזמן תפלה הסמוכה לה, ומקדים תפלה שבזמנה ואחריה מתפלל את התשלומין.
כיצד טעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים, ראשונה תפלת מנחה והשנייה תשלומי שחרית, טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה יתפלל ערבית שתים, ראשונה ערבית ושנייה תשלומי מנחה, טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר מתפלל שחרית שתים, ראשונה שחרית והשניה תשלומי ערבית".
נמצא שלשיטת הרמב"ם, כל עוד סברנו שדינו של רבי יוחנן מבוסס על הרחבת זמן התפילה לא היה מקום להקשות מן הברייתא הפוסקת שזהו בבחינת מעוות לא יוכל לתקון. זאת מאחר שהברייתא עוסקת באי האפשרות להשלים, בעוד רבי יוחנן, לעת עתה, מדבר על הרחבת זמן התפילה. אולם לאחר שהגמרא חוזרת בה מהבנה זו, ומבינה שדינו של רבי יוחנן מבוסס על השלמת התפילה תוך המרתה בתפילה הבאה, מקשה הגמרא שלכאורה זהו בכלל מעוות לא יוכל לתקון. מסיבה זו הובאה תחילה הבעיא, ורק אחר כך הקושיה.
ייתכן שמטעם זה, לדעת הרמב"ם, לא ערכה הגמרא את הדיון כדרך שערך הרי"ף, שכן אופן הבנת דינו של רבי יוחנן בדיון הראשון נסתר בדיון השני, והרי זה מעין דיון אחד.
המסקנה של הדיון כולו על פי שיטת הרמב"ם היא שישנן ארבע רמות של תפילה:
א. כוותיקין – מיד לאחר הנץ החמה.
ב. ככולי עלמא – עד ארבע שעות.
ג. תפילה שלא בזמנה – עד חצות. למסקנה, רמה זו קיימת דווקא לדעת רבי יהודה. לדעת חכמים היא אינה קיימת, מפני שלשיטתם מיד כשעובר זמנה של תפילה אחת מגיע זמנה של התפילה הבאה, וההשלמה היא על פי העיקרון של המרת התפילה.
ד. המרת תפילה בתפילה הבאה, שאותה יתפלל פעמיים.
ג. סיכום
תבניות העריכה של התלמוד
להכרת צופן העריכה התלמודי ישנם שני ייתרונות ברורים:
א. היא מסייעת ב"הבנת הנקרא" של דברי התלמוד. הידיעה מה מגמתה של כל תבנית מסייעת להבין באופן ברור את כיוון הדיון.
ב. היא מסייעת לזכור את תוכן הדיון, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי לגבי מי שרואה את כל התלמוד כרצף של שאלות ותשובות.
בסוגיית זמן תפילה בולט ייתרון נוסף של הכרת התבניות של התלמוד. מי שמכיר את התבניות מסוגל לצפות מראש את מגמת הדיון. חריגה ממגמת הדיון תעורר את תשומת לבו של הלומד, ותניע אותו לברר האם יש לחריגה זו משמעות לגבי הפירוש.
תפילה שלא בזמנה
הפוסקים
שתי שיטות ישנן בדברי הראשונים בהבנת תפילה שלא בזמנה. לדעת הרי"ף והרא"ש רבי יוחנן מדבר באופן כללי על האפשרות להתפלל לאחר הזמן. במקרה כזה, בין אם ההשלמה היא באותו יום ובין אם ההשלמה היא ביום שלאחר מכן (מי שלא התפלל מנחה ומתפלל ערבית שתים), נותנים לו שכר תפילה שלא בזמנה.
לדעת הרמב"ם שני דינים ישנם:
א. הרחבת זמן התפילה – המתפלל מארבע שעות עד חצות מוגדר כמי שמתפלל תפילת שחרית שלא בזמנה.
ב. תשלומין – המתפלל מנחה שתים כבר אינו מתפלל שחרית, אלא ממיר אותה בתפילת המנחה שאותה יתפלל שתים.
הנפקא מינה העיקרית היא שלדעת הרמב"ם תפילת שחרית עד חצות אינה בנויה על דינו של רבי יוחנן, אלא על העיקרון של הרחבת זמן התפילה ועל כן גם מי שעבר את זמן התפילה במזיד רשאי להתפלל.
המחבר פסק כרמב"ם. הגר"א לעומת זאת נוטה לדעת הרי"ף והרא"ש.
יסוד המחלוקת
המחלוקת נובעת מפרשנות שונה של המשפט: "כולי יומא מצלי ואזיל, עד חצות - יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך - שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה - לא יהבי ליה". הרי"ף והרא"ש סבורים שמוקד המשפט הוא חלקו השני, כלומר גם המתפלל תפילת השלמה מקבל שכר, אלא ששכרו הוא שכר תפילה שלא בזמנה. הרמב"ם לעומת זאת רואה את מוקד המשפט בחלקו הראשון – "כולי יומא מצלי ואזיל". עיקרון זה של הרחבת זמן התפילה נותר בעינו גם כאשר מתברר שדינו של רבי יוחנן אינו מבוסס עליו.
