על חשיבות הסדר
אחד האחרונים שנושא הסדר היה מאד חשוב לו היה הרמח"ל. כך לדוגמא בהקדמה שלו לספר דרך ה' הוא כותב:
"יתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם כפי מחלקותם וסדרי יחסיהם, מידיעתם שלא בהבחנה, כיתרון ראיית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעו, מראיית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב.
כי אמנם ציור חלקים רבים, אשר לא נודע קשרם ומדרגתם האמיתית בבניין הכל המורכב מהם, אצל השכל המשתוקק לדעת, אינו אלא משא כבד בלא חמדה, שייגע בו ויעמול ונלאה ועייף ואין נחת... לא כן היודע דבר על אופניו, שבהיות נושאו מתגלה לעיניו בעליל כמות שהוא, הלוך ילך והשכל אל אשר יפנה שם, וביופי מלאכותיו יתענג וישתעשע".
הרמח"ל מאד השתדל לעשות סדר בכל התורה כולה. בספר "דרך תבונות" עושה הרמח"ל סדר בדיון התלמודי. שלא כמו צופן העריכה של רבי שמואל הנגיד, המתמקד בהיבט ההלכתי של התלמוד, מתמקד רמח"ל בהיבט הלוגי של התלמוד.
בעקבות זאת הוא מחלק את הדיון התלמודי לתבניות אחרות מאלו של רבי שמואל הנגיד – תבניות הלוגיקה התלמודית.
מטרת הדיון התלמודי
מטרת הדיון התלמודי היא להגיע לחקר האמת. את זאת עושה התלמוד באמצעות דיון, שבו ישנן תבניות קבועות.
התבניות הכלליות
באופן כללי ניתן לחלק את הדיון התלמודי ל-7 תבניות:
1. המימרא
2. השאלה
3. התשובה
4. הסתירה – שיבטל המאמר שנאמר מכול וכול.
5. הראיה – הוכחה לאמיתות המאמר.
6. הקושיה – שיראה במאמר מרכיב שאינו מסתדר מבחינה הגיונית
7. התירוץ – הסרת הקושיה.
7 התבניות האלה מתחלקות אף הן ל-17 תבניות משנה.
1. המימרא היא משפט חיווי, אך הוא בא ב-4 אופנים:
א. שמועה
ב. פירוש, של מאמר או פסוק
ג. דיוק – דבר שאפשר ללמוד מכלל הדברים.
ד. הגדה – סיפור דברים על מה שנאמר או נעשה.
2. השאלה נחלקת לשתי תבניות משנה:
א. שאלה לבירור עניין כלשהו.
ב. בעיא - ספק בית שתי אפשרויות.
3. התשובה נחלקת אף היא לשנים, בהתאם:
א. תשובה לשאלת המברר.
ב. פשיטת הבעיא - הכרעה לאחת משתי האפשרויות שעלו.
4. הסתירה נחלקת לשתי תבניות משנה
א. הסתירה – ביטול המאמר מכל וכול.
ב. דחייה – הפיכת המאמר לבלתי הכרחי (אם כי, אפשרי).
5. הראיה נחלקת לשתי תבניות משנה:
א. ראיה – הוכחה על אמיתות העניין, אם באמצעות קבלה במסורת ואם באמצעות הוכחה לוגית.
ב. סיוע – הבאת מקור תנאי המסייע לאמורא..
6. הקושיה נחלקת לשלוש תבניות משנה:
א. פרכא – קושיה על ניסוח המאמר.
ב. רמיה – עימות בין שני מאמרים מתנגדים.
ג. תיובתא, ככל הנראה הכוונה היא לקושיות הפותחות ב"מיתיבי", "מתקיף לה" או מסתיימות ב"תיובתא".
7. התירוץ נחלק לשתי תבניות משנה
א. היישוב – תירוץ שהמתרץ מאמין שהוא אכן ההסבר הנכון.
ב. השינוי – תירוץ שמציע הסבר חלופי ובכך הופך את הקושיה ללא הכרחית.
לכל התבניות האלה ישנן מילות צופן בדיון התלמודי, שהכרתן מסייעת לעמוד עת התפקיד הלוגי של אותה תבנית.
מחייב איניש לבסומי בפוריא
הלכת רבא
במסכת מגילה (ז, ב) ישנה הלכה מפורסמת של האמורא רבא:
"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
בעברית: מחויב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
בואו ננסה להבין מה רוצה רבא לומר לנו כאן.
על מי מדברים, ומה אומרים עליו
בכל משפט שנועד להעביר מסר, חייב להיות משהו, או מישהו, שעליו מדברים (מה שמכונה בתחביר "נושא המשפט") ומשהו שאומרים על אותו דבר (מכונה בתחביר "נשוא המשפט"). בלי זה אין למשפט משמעות.
אם לדוגמא אומר: "אדם", אי אפשר יהיה להבין מה אני רוצה.
כך גם אם אומר: "חייב להשתכר בפורים".
כדי שהמשפט יקבל משמעות התוכן שלו צריך לענות על שתי שאלות: ראשית, על מי מדברים, שנית, מה אומרים עליו.
במאמר התלמודי הזה רבא מדבר על "איניש" = אדם. ליתר דיוק, אדם המסב לסעודת פורים ומקיים את האמור במגילת אסתר "וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט, יח). זה נושא המשפט.
על האדם הזה הוא אומר שהוא מחויב להשתכר בסעודת פורים. מידת השכרות היא: עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
מה החידוש?
עכשיו הגענו לשלב השני.
הנחת יסוד באשר להלכות שהובאו בתלמוד היא הנחת החידוש: חכם לא יאמר הלכה שאין בה חידוש!
מהו אם כן החידוש בהלכה של רבא?
הבה נבחן את האפשרויות. במבט ראשון נראה שקיימות שתיים:
האפשרות האחת: רבא מחדש שזוהי חובה.
האפשרות השנייה: רבא מחדש את מידת השכרות הנדרשת בכדי לצאת ידי חובה.
ברם, האפשרות הראשונה נשללת, שכן עצם החובה לשתות כבר כתובה במגילת אסתר:
עַל כֵּן הַיְּהוּדִים (הפרוזים) הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב (ט, יט).
נותרה אם כן האפשרות השנייה.
בהתאם לכך ננסח את הלכת רבא מחדש:
אדם המסב בסעודת פורים מחויב לשתות במידה כזו שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
אגב, הביטוי "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" נתון לפרשנות.
הרמב"ם (הלכות מגילה בפרק ב' הלכות יד-טו) מפרש זאת כמצב של שינה. זאת על פי האמור במקרא לגבי נח (בראשית ט):
{כא} "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: {כד} וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן",
או בתהלים (עח, סה):
"וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲ-דֹנָי, כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן".
בהתאם לכך הוא הוא מנסח את ההלכה :
"מצות יום י''ד לבני כפרים ועיירות ויום ט''ו לבני כרכים להיותן יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים.
כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו".
פורים שמח
הרב יהודה פרומן
סדר בתלמוד
ספר "דרך תבונות" לרמח"ל הוא המקור ללוגיקה התלמודית בדף הזה
.
;ww.focus();void(0);)
.